פתח דבר

עמוד:13

1313 גבולות ההרתעה סדר העדיפויות, ולשם שימורו גובשה האסטרטגיה האופנסיבית – דפנסיבית, אשר שמה דגש על בנייתו של צבא התקפי על חשבון יכולות הגנתיות . כמו כן השתרשה האמונה שאפשר להשתית את יחסי ישראל – ערב על הרתעה שתביא להשלמה הדרגתית של הערבים עם הישות הציונית . דוקטרינה זו, שנועדה ליישום בתחום הביטחון היסודי בבחינת מענה למלחמה כוללת, הועתקה ויושמה בשלמותה גם בתחום הביטחון השוטף . הנחת היסוד המרכזית בספר זה היא שבמהלך העשור השני לקיומה לא הייתה מדינת ישראל מעוניינת בהסלמה וּודאי שלא במלחמה . כל מעייניה הביטחוניים היו נתונים לשימור הסטטוס קוו שנוצר לאחר מבצע קדש באמצעות יצירתו של ממד הרתעה אמין ואפקטיבי מול מדינות ערב . אולם מערכת של כשלים ושיקולים מוטעים הפכו את הפעולות הללו, שנועדו לחזק את ממד ההרתעה ולמנוע מלחמה, למאיצי המשבר שהוביל ב – 5 ביוני 1967 לפרוץ מלחמה כוללת . הנחת יסוד זו תקפה כמובן גם לממשלה ה – 13 של מדינת ישראל, שחלק ניכר משריה - ובהם לוי אשכול, פנחס ספיר, אבא אבן, זלמן שז"ר, משה חיים שפירא, זרח ורהפטיג, יוסף בורג ואחרים - היו בעלי השקפות מתונות יחסית . והנה באורח פרדוקסלי, ובעיצומו של עשור שקט יחסית, הובילה ממשלה זו מדיניות ביטחון חסרת פשרות שכללה פעולות תגמול חסרות תקדים בהיקפן ובעוצמתן, שנעשה בהן שימוש ביחידות חי"ר מתנייע, בארטילריה, בשריון ואף במטוסים . ספר זה יבחן מה הביא את הממשלה לבחור בקו תקיף זה . האם נעשו הדברים במכוון ? האם ביקשה ישראל להביא להסלמה באזור ולגרור אותו לעימות כולל מתוך רצון לממש מאוויים טריטוריאליים וליצור סטטוס קוו אזורי חדש ? או שמא ביקשה ישראל במדיניותה לחזק את הרתעתה, לשמר את המצב ולמנוע את המלחמה, אולם כשלה בהשגת יעדים אלה, איבדה שליטה על הנעשה, והדברים החלו להתפתח בניגוד גמור לכוונותיה המקוריות ? ואם התשובה לשאלה האחרונה היא "כן" - מה הביא לכך שפעולות התגמול כשלו בהשגת מטרותיהן ומי היו האחראים לכישלון : האם היו אלה אנשי הדרג המדיני, שהתוו את המדיניות, או שמא אנשי הדרג הצבאי, שכשלו בהוצאתה אל הפועל ? לכן, נדבך חשוב ומרכזי מוקדש למערכת היחסים בין הדרג המדיני לדרג צבאי על רקע מדיניות התגמול : אנסה לאמוד את מידת השפעתו של הדרג הצבאי על הדרג המדיני בכל הנוגע למדיניות התגמול במהלך כל אותו עשור,

רסלינג


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר