|
|
עמוד:10
10 עודד וולקשטיין הבודד יפליא בגינונים של מארח , אך זמזום המכונה הוא שיצפין את דברו אליך : פה תהא קבורתי . ברוך בואך , הקורא המשמש את מותי . * * * הקבורה בחיים היא דגם – יסוד גלוי ביצירתו של פו : מְסַפּריו של פו קוברים ונקברים , והקורא היורד אל עומק הסיפור מגלה במרתפיו את שלד עצמותיו של הפרשן — שוטר , חוקר או סתם ידיד חטטן — שגולגולתו עוד עטורה במצנפת – שוטים . המספר של פו קבור בתוך פנטזיה פרוורטית של סינגולריות . מאז ומעולם הוא בנה האחרון של האנושות . בתנאים אלה אפשר להבין את הפרדוקס הטבוע ביסוד הסיפורים הללו : המספר של פו מדבר אלינו מעומק הקבר שהכניסה אליו מנועה ממנו ; הקבר שעודנו חתום בפניו כמילה ראשונה ואחרונה בשפה פרטית . כמו האיש מהכפר במשל הקפקאי , המספר של פו אינו יכול לבוא בשער החוק דווקא משום שנועד רק לו — דווקא משום שהחוק אינו מחוקק אלא את חתימתו . על מנת להיכנס עליו להקדים ולקרוא למישהו : פריצתו של אי – מי לקבר היא שתסתום את הגולל על פיו ; הד צעדיו של הפולש הוא שישמיע לדייר את מקצבה הלא – מופרע של יחידותו . איך לקרוא למישהו , ואתה יודע רק את שמך , וגם בו עוד לא למדת לקרוא , והוא זר על לשונך ומוחרם מכל דפיך ) " אל לו לדף הצחור הנפרש לפנַי להיטמא בכינויי האמיתי " — כך פתיחתו 1 הסיפורת של פו חגה סביבהטיפוסית של " ויליאם וילסון " ( . האובססיה של השם : איך להיכנס אליו ? איך להיקבר בתוכו ? המספר של פו מבין שכדי להיכנס לשמו עליו לחלק אותו , להאציל אותו ; להכפיל אותו בשמות אחרים . אבל השמות הזרים לא באים אל פיו של פו אלא כדי לנחש את צופן הכניסה לשמו – הוא ; ובה – בעת הוא מפתה אותך להאמין
|
|