|
|
עמוד:12
12 שער ראשון את ישראל בזירה הבין-לאומית בתחומי קולנוע או תיאטרון ( לביא, 2016 ) . עם זאת, משום שישראל מוגדרת מדינה יהודית, אין הערבים יכולים להזדהות עם המדינה, עם סמליה ועם הערכים שלה . לדוגמה, המנון המדינה, התקווה, המתייחס ל"נפש יהודי הומייה", "בת שנות אלפיים", אשר משקפת את הגעגועים של העם היהודי לארץ ישראל ואת החלום הציוני להיות עם חופשי בארצו . מסרים אלה לא רק שאינם תואמים לבני המיעוט הערבי הילידי, אלא אף צורמים לאוזניהם ומחדדים עבורם עד כמה אין להם מקום במדינת ישראל ( לביא, 2016 ; ססר, 2016 ) . נוסף על כך, הם אינם יכולים להזדהות עם המפעל הציוני שהקים את המדינה, ומבחינתם יום הקמת המדינה היה יום של אסון . הערבים אזרחי ישראל והפלסטינים בשטחים רואים ביום הזה ( הנקרא אצלם יום ה"נכבה" ) יום אבל על התנפצות החלום להקמת ישות מדינתית, כפי שהובטחה בתוכנית החלוקה ובהצהרת בלפור . ב- 1948 גירשה מדינת ישראל ועודדה רבים מתושבי הערים והכפרים הערבים ותושבי הערים המשותפות לברוח, וניכסה לעצמה את אדמותיהם ואת בתיהם — ללא כל מתן פיצוי והכרה בזכויותיהם . לפני שנתיים ( ב- 2018 ) אף חוּקק "חוק הנכבה", אשר אוסר על ערביי ישראל לציין את היום הזה ביום העצמאות הישראלי ( לביא, 2016 ) . כמו כן, מכיוון שחוק השבות, אשר עומד בבסיס חוקי ההגירה וההתאזרחות במדינת ישראל, אינו תקף לגבי ערביי ישראל, אין להם יכולת להשפיע על גודלם היחסי באוכלוסייה ( לביא, 2016 ; ססר, 2016 ) . במקביל לתהליכי ההשתלבות של ערביי ישראל, הלכה והתעצמה במידה רבה בעשרים השנה האחרונות הגזענות בחברה היהודית בישראל כלפי המיעוט הערבי . מערכת היחסים בין הערבים לבין היהודים בישראל הייתה מאז ומעולם בלתי שוויונית . עם קום המדינה עזב חלק מן המנהיגות הערבית הפוליטית והכלכלית את הארץ עם בני המעמד הבינוני . אלו שנשארו היו הערבים הפלסטינים, שלפני כן היו הרוב בארץ, ועתה מצאו את עצמם כפליטים המנסים להשתלב בכלכלה הישראלית מעמדת נחיתות ( עלי, 2009 ) . מדינת ישראל אמנם מכירה בקיום הנפרד של המגזר הערבי כקבוצה דמוגרפית נפרדת — כפי שבא לידי ביטוי, למשל, בהכרה בשפה הערבית כשפה רשמית ובהפעלת תוכניות חינוך מיוחדות לערבים — אך היא מסרבת להגדיר אותם כמיעוט לאומי בעל זכויות קיבוציות ואת הערבים כבעלי זכויות
|
|