|
|
עמוד:14
14 מבוא 16 ההיסטוריונים לשחזר את העבר בצורה אובייקטיבית ולהגיע אל 'אמת היסטורית' . בה בעת, העיסוק בזיכרון העצים את תפיסת תפקידה של ההיסטוריה כמעצבת זהות . חיבורים רבים נכתבו על מהותו, הגדרתו ותהליכי עיצובו של הזיכרון הציבורי ועל יחסי הגומלין שבין ההיסטוריה לזיכרון הציבורי . קיימות שתי גישות מרכזיות אשר ליחסי גומלין אלה . האחת, גישתם של זיגמונד פרויד, מוריס האלבווקס, פייר נורה ואחרים, רואה בהיסטוריה ובזיכרון 17 הגישה השנייה, שהוגיה המרכזייםהציבורי שתי צורות מנוגדות של עיסוק בעבר . הם מישל פוקו ואריק הובסבאום, סוברת כי קיים דמיון ואף זהות בין ההיסטוריה לזיכרון הציבורי . 18 לטענתם, ההיסטוריוגרפיה אינה אלא כלי פוליטי המשמש את הכוחות המנצחים להשליט את הזיכרון שלהם ולדחוק את הזיכרון של קבוצות אחרות . הענקת משמעות על-היסטורית לאירועי העבר ושיבוצם ברצף סימבולי משרתים את מטרות הקבוצה השלטת בחברה . על כן, תהליך הזיכרון הוא הביטוי למאבק פוליטי זה בין קבוצות ואינטרסים שונים . בד בבד עם אימוץ הזיכרון הציבורי בחקר ההיסטוריה היו שביקשו לערער 19 אחת על המונח 'זיכרון ציבורי' ועל השימוש הנרחב שעושים בו היסטוריונים . הביקורות נוגעת לגישה הפוליטית שמקנה לממסד ולבעלי הכוח הפוליטי משקל רב בעיצוב הזיכרון הציבורי . לטענת המבקרים, הציבור שצורך את הזיכרון הוא בעל השקפות ועמדות משלו, בייחוד בחברה דמוקרטית, ועל כן הזיכרון אינו מונחל רק 'מלמעלה' אלא מעוצב גם על ידי התרבות העממית, פעילות ספונטנית של החברה האזרחית, קבוצות פריפריאליות וחוגים נוספים, אשר אינם נשמעים בהכרח 20 לצו הזיכרון של הממסד, מאתגרים אותו ויוצרים זיכרון רב-ממדי . המונח 'שיח ציבורי' ייצג בספר זה את הזיכרון הציבורי, את רוח החברה, את השיח שמתקיים בה על אודות עברה ואת מגוון הדימויים והנרטיבים שלה, כפי שכל 16 אוונס, להגנת ההיסטוריה, עמ' 3 . 17 פרויד, כתבי זיגמונד פרויד, ד, עמ' 199 ; פרויד, משה האיש, עמ' 75 - 102 ; האלבווקס, על זיכרון קולקטיבי, עמ' 78 ; האלבווקס, הזיכרון הקולקטיבי, עמ' 78 ; נורה, בין זיכרון להיסטוריה, עמ' 17 . 18 פוקו, הארכיאולוגיה של הידע, עמ' 3 - 17 ; הובסבאום ורנגר, המצאת המסורת . 19 גדי ועילם, זיכרון קולקטיבי, עמ' 30 - 50 ; אוליק, שתי התרבויות, עמ' ,336 346 . 20 בר-און, לזכור ולהזכיר, עמ' ,19 23 - 28 ; וינטר וסיון, מלחמה וזיכרון, עמ' 6 - 39 .
|
|