|
|
עמוד:11
11 והגדת לבנך 7 החיים הם דינמיים . למסורת, שהיא נחלת אבותינו, שיש לכבדה . מצטרפות מסורות חדשות בתהליך מתמשך . כך היה וכך אף ראוי שיהיה . לאחרונה גברו טענות של הורים חילונים על הדתה בחינוך הממלכתי הכללי . דומה שהטענות להדתה התמקדו בהוראת גיאוגרפיה ומתמטיקה ולאו דווקא בתוכניות של לימודי התנ"ך ותרבות ישראל . בהמשך אביא את טענותיי נגד הדרך שבה חוגגים בכיתה ב' את מסיבת הספר — ספר התנ"ך — בבתי הכנסת ונגד משימות בר מצווה הכוללות פגישות עם רב ועם סופר סתם . מנגד, אנשי משרד החינוך טוענים שלא מדובר בהדתה אלא בהקניית שורשים . אני תומך בהעמקת השורשים של בנינו, אבל לא פעם מונח חיובי זה — שורשים — יש בו טעם לפגם בכיוון הדתה, שיש להימנע ממנה . בתוכנית הלימודים על תרבות ישראל ומורשתו — משנת 2010 — קיימת התייחסות מרכזית לחגי ישראל ולשילוב של ישן וחדש . למשל, בתוכנית עבור תלמידי כיתה ו' מוקדש דיון ב"מסורת וחידוש", וכך כתוב : "לימוד החגים מהיבט המחויבות והאחריות 8 יש לקוות למסורת מחד גיסא, וליצירה מתחדשת, מאידך גיסא" . שמגמה זו של משרד החינוך משנת 2010 תמשיך ותעמיק . בדרך זו ראוי לשזור "מסורת" מזה ו"חידוש" מזה, ואין השניים מבטלים זה את זה . להפך . זוהי גם דרכו של ספר זה, המונחה על ידי הפן החינוכי, והוא פונה להורים, למורים ולמחנכים בישראל, בתקווה 7 . בתוכנית של משרד החינוך, בפרק על "מחזור הזמנים", מופיעים "חגים ומועדים" והם מוצגים כ"מבטאי זהויות" ( עמ' 22 ) — "זהויות", בלשון רבים . באשר לדמותה של ישראל כמדינת העם היהודי, התוכנית מדברת על "פלורליזם וסובלנות כבסיס לאחדות וללכידות הלאומית" . זוהי אחדות המכילה מגוון זהויות, אחדות ולא אחידות . בהמשך תִזכה סוגיה זו לדיון נפרד . 8 . שם , עמ' 19 .
|
|