|
|
עמוד:13
חבלי תקווה 13 של בית ספר השלום ) . לפעמים חיבקו המורים ילד שלא התרחץ זמן רב, ודאגו לו לבגד נקי . היה עליהם לוודא שהילדים לא יראו את הוריהם סובלים מרעב או עומדים בתור למזון בעוד הם אוכלים ליד שולחנות ערוכים . בית הספר הפך להיות המקום שבו מציינים ימי הולדת וחוגגים חגי לאום מסורתיים, שבו נפגשים בני תרבויות שונות חסרי שפה משותפת ולפעמים בני קבוצות אתניות ולאומיות עוינות . בית ספר, המהווה במובנים רבים דגם ייחודי המושתת על שילוב מקיף ואמיתי בין הקהילה לבין המתנדבים ועל הקשבה מלאה לאוכלוסיית הפליטים, הוא מראה חריג באתרי אסון ובפעילות ההומניטרית ( ראו פרק 5 : התקווה שבלב ואמנות ההקשבה לקולם של ילדי הפליטים ) . ואמנם, בשלבי ההקמה הראשונים היה על המייסדים להתגבר על מאבקי הכוח הבין‑‑ארגוניים המוכרים בזירות אסון . פעילות הומניטרית ככלל היא קצרת טווח ומבוססת על מתנדבים שאינם בהכרח בעלי הכשרה מתאימה, השוהים זמן קצר במקום ולעיתים הם יחידים שבאים מיוזמתם ואינם חלק מקבוצה או ארגון כלשהם . הפעילות החינוכית של תנועת הנוער בלסבוס, לעומת זאת, היא ארוכת טווח, ומעמידה את איכויותיה החינוכיות לרשות קהילת הפליטים ; בית ספר השלום בלסבוס נהנה ממתנדבים שכוחם כיחידים הועצם בהיותם חלק מגוף הנושא מסורת חינוכית של תנועות הנוער בישראל ( ראו פרק 7 : תנועת הבוגרים כמגדלור לשליחיה בבית ספר השלום בלסבוס : תמונות מספרות ) . בספר נפרש הסיפור כולו כשלם במבנה מרובד ורב‑‑קולי . נכללים בו פרקי עדות של המייסדים, כולל תיאור של סיום המיזם וכן אמירות של מחנכים וחניכים ( ראו מילים שננצור - מפי מורים ותלמידים ) . בכל הפרקים נשמעים באופן ברור וצלול קולותיה של קהילת בית הספר, שרבים מחבריה כבר נפוצו במדינות שונות . על פרקי עדות אלה נוספים פרקי מחקר .
|
|