|
|
עמוד:13
13 כשהוא מספר על אותה תקופה . כך, כשעבר את הגבול וחזר לעיר הולדתו מאקוֹב לבקר את אמו, חיכה מחוץ לגבולות העיירה עד רדת הערב שמא יזהו אותו שכניו הפולנים וילשינו עליו לגרמנים . זהו נושא שקשה במיוחד לדון בו כיום, לנוכח התיקון ל"חוק המכון לחקר הזיכרון הלאומי" שקיבלה ממשלת פולין ב - 2018 ובגינו כל הצהרה פומבית המייחסת לעם הפולני אחריות או שותפות לאחריות לפשעי הרייך השלישי בתקופת השואה היא בגדר פשע . מבחינתי, עשרים שנה לאחר פרסומו הראשון של ספר זה, זהו נושא מרתק במיוחד בגלל ההתפתחות שחלה ביחסו של אבי לפולנים בערוב ימיו . שנים על שנים סירב אבי לומר ולו מילה בשפת אמו, בפולנית . שנים נשבע לנו שלעולם לא "יחזור" לפולין . ואולם, בהיותו בן תשעים, פנו אליו למרבה ההפתעה תלמידים מעיר הולדתו מאקוב . הם הביעו התעניינות כנה ורצון ללמוד על ההיסטוריה שלהם ועל תולדות היהודים שאי פעם חיו בעירם . אבי החליט לתרום כסף לכמה יוזמות מקומיות, בהן מלגות לימודים, פרסים על שם מורהו האהוב איזק וֵסוֹלֶק, שיפוץ בית המדרש הישן והסבתו למרכז חינוכי קטן והקמת קרן לשליחת מורים ומחנכים פולנים ללמוד ביד ושם . בחלומותי הפרועים ביותר לא הייתי מעלה בדעתי שאבי יחוש צורך לתרום לעיר הולדתו בפולין ; ואף - על - פי - כן, כך עשה . אות לתמורה גדולה עוד יותר ברוחו ובנפשו כלפי העם הפולני ניתן ב - 2013 – אז הזמין אבי את שגריר פולין לארוחת ערב בביתו שבהרצליה פיתוח . לא חשבתי שיבוא יום וכף רגלו של שגריר פולני תדרוך בבית אבי ; ואף - על - פי - כן, כך היה . האם המעשים הללו היו צעדי פיוס ? אין לדעת . . . תולדותיהם של הפולנים בתקופת המלחמה אינן מקשה אחת, ובשאלה מה בדיוק קרה בשנות המלחמה רב הבלבול ורבות ההתנצחויות וההתנגשויות הסוערות . אני בטוחה רק שבמקרים רבים בני אדם במצבים קשים נהגו בגבורה, ובמקרים רבים בני
|
|