|
|
עמוד:13
מבוא | 13 בעבור מיכל עדן, למשל, החיפוש החשוב ביותר בשנים אלו היה אחר קבוצות שיהוו משפחה אלטרנטיבית למשפחתה המזרחית, שניתקה איתה כל מגע בעקבות יציאתה מהארון בסוף שנות ה- 80 . הזרות שחשה ב"קבוצת נשים מזרחיות", שלא הדהדה את חוויית החיים שלה כאישה לסבית מזרחית, לא סייעה בהתמודדותה עם 5 הסיטואציה המורכבת שבה חיה באותן שנים . בעקבות הכניסה של נשים חדשות, ובמיוחד הצטרפותה של ד"ר ויקי שירן ב- 1991 , הקבוצה החלה לשנות את אופייה . שירן נולדה לפורטונה וסלאבו בן נתן בקהיר, ובאה איתם ארצה כילדה . לאחר פיטורי אביה יצאה בגיל 14 לעבוד לפרנסת המשפחה, ואת תעודת הבגרות השלימה בלימודי ערב . היא המשיכה ללימודי תואר ראשון ושני באוניברסיטת תל אביב, ומשם ללימודי דוקטורט בקרימינולוגיה באוניברסיטת ניו יורק . בניו יורק הייתה עדה להשפעה האדירה שהייתה לפמיניזם השחור על החברה האמריקאית בכלל ועל התנועה הפמיניסטית האמריקאית בפרט, וחשבה שפמיניסטיות מזרחיות יכולות לחולל שינוי כזה גם בישראל . כל עוד היו אלו רק נשות "תידוע", נשמר הקו המנחה ששרטטו אילנה ותקוה, שהתנגדו בחריפות לשימוש במילה פמיניזם . זו נתפסה בעיניהן כמילה מערבית וקולוניאלית, ובמקומה העדיפו את המילה שוויון כדי לתאר את מאבקן . כשחזרה ויקי שירן ארצה מלימודי הדוקטורט והצטרפה לקבוצה, החלה להוביל את סדר היום של המפגשים, שהתקיימו אחת לחודשיים בסבב אירוח בין הנשים השונות . הקו המנחה היה גיבוש סדר יום פמיניסטי מזרחי שיוביל שינוי דרמטי בפמיניזם הישראלי, שבו שררה הגמוניה אשכנזית . עם מותה של שירן מסרטן ב- 2004 , בגיל 57 , פחתו מפגשי הקבוצה עד לדעיכתם, אם כי כל חברות הקבוצה המשיכו לפעול כפמיניסטיות 6 מזרחיות במסגרות שונות . במהלך אותן שנים קם ארגון נוסף שעתיד היה למלא תפקיד
|
|