|
|
עמוד:8
8 דוד רטנר זוהי איננה העבודה הראשונה על טעמים מוזיקליים של בני נוער, ואף לא הראשונה העוסקת בטעמיהם של בני נוער יוצאי אתיופיה בישראל . עם זאת בעבודה זו ניסיתי לתת קדימות לנרטיב, לקול ולחוויה של בני הנוער . תיאוריות על טעמים, על מוזיקה ועל זהות ישמשו נקודות ייחוס וכלי עזר לניתוח, ופחות מטרה בפני עצמה . במהלך הכתיבה אף השתדלתי ככל האפשר להרחיק את עצמי מעמדה שיפוטית באשר לטעמים של בני הנוער, בין שמדובר בשיפוט "מימין" - ולפיו הטעמים אינם סתגלניים דיים - ובין שמדובר בשיפוט "משמאל", קרי שהטעמים אינם מחאתיים מספיק . לטעמי, עמדות שיפוטיות מעין אלו רווחות למדי בכתיבה המחקרית על הנושא, לפעמים על חשבון החוויה והקול של המרואיינים עצמם . בעבודה זו ביקשתי כאמור לנקוט גישה מעט אחרת . ראיונות העומק שעליהם מתבסס החלק האמפירי של עבודה זו נערכו בשנים 2007 - 2008 במסגרת עבודת הדוקטורט שלי, בשלוש ערים בחלק הדרומי של מרכז הארץ . מרגע שהחלטתי לראיין בני נוער על העדפותיהם המוזיקליות החל להדהד בראשי המשפט האלמותי המיוחס לפרנק זאפה : "לדבר על מוזיקה זה כמו לרקוד על ארכיטקטורה" . דהיינו : מוזיקה עושים, למוזיקה מאזינים, מוזיקה מרגישים . על מוזיקה לא מדברים . למרות החשש, גיליתי מהר מאוד שכאשר יש לך פרטנרים מוצלחים לריקוד, כמו המרואיינים והמנחים שלי, הרי שריקוד שעניינו ארכיטקטורה יכול להיות עניין מרתק, מלמד ומעורר השראה . תודתי נתונה בראש ובראשונה למרואיינים שלי, ארבעים בני נוער יוצאי אתיופיה אשר הקדישו מזמנם וממרצם כדי להשתתף בראיונות . מאז עברו אי אילו שנים, וייתכן שרבים מהם כבר הספיקו לשכוח את המראיין המבוגר וה"נץ'" ( "לבן" באמהרית ) שהציק להם בשאלות מוזרות על מוזיקה . אך אני זוכר ומוקיר תודה
|
|