|
|
עמוד:14
14 ג׳ייסון היקל לפגוע אנושות במערכות הטבעיות אשר להן אנחנו זקוקים לעצם קיומנו . זאת גם הסיבה לכך שהחברה שלנו מאופיינת בהאצה בכל המישורים : הייצור, הצריכה, מחזור הכספים ואפילו האבסת בעלי החיים . לעיתים נדמה שאין לנו ממש ברירה ; תחת הקפיטליזם, אם הכלכלה אינה גדלה היא מתמוטטת, אז אנחנו מאיצים ומאיצים . איכות חיים אמיתית, לעומת זאת, דורשת דווקא האטה של המרוץ . איכות במקום כמות . במקורות היהודיים נאמר : "אדם דואג על איבוד דמיו ואינו דואג על איבוד ימיו . דמיו חוזרים, ימיו אינם חוזרים" ( ספר החיים, י' ) . החזרת הזמן לאנשים, אם כן, אינה מותרות – היא תנאי לאיכות חיים טובה יותר . ראו מה קורה לזמן בחברת המרוץ . בעבר, מדדנו זמן על פי מחזורים טבעיים . הימים נקבעו על פי מיקום השמש בשמיים, והשנה הוכתבה על פי המחזור החקלאי של זריעה וקציר . אבל עכשיו הזמן נותק מהטבע . אנו מוקפים היום באמצעים שנועדו לחסוך לנו זמן, משום ש"זמן שווה כסף" . אבל כפי שכתב מיכאל אנדה בספרו "מומו", לא משנה כמה זמן אנו חוסכים, אף פעם אין לנו עודף ממנו . בדרך מסתורית הוא פשוט נעלם . בפועל, המרוץ המאפיין את החברה המערבית מותיר את מרביתנו דווקא עם פחות זמן . על פי חישוב מפורסם, האמריקני הממוצע מקדיש 1,500 שעות בשנה למכוניתו ( נסיעה, תיקונים, זמן עבודה למימון התחזוקה וכיוצא בזה ) ונוסע בה במשך השנה 10,000 קילומטרים . כשבודקים את היחס בין מרחק הנסיעה הכולל של המכונית לבין סך כל הזמן המוקדש לה, מגיעים לתוצאה מפתיעה – "מהירות" של שישה קילומטרים לשעה בלבד – בדיוק קצב התנועה של אדם ללא מערכת תחבורה מודרנית . אך האמריקני הממוצע מקדיש נתח עצום – 25 אחוזים – מהזמן החברתי הזמין שלו לתנועה, ואילו בחברות לא - מוטוריות הקדיש האדם לכך בין 3 ל - 8 אחוזים מזמנו . על אף שחייהם אמורים לסמל את פסגת שאיפותינו, האמריקנים גם מקדישים זמן רב יותר מבעבר לעבודה : ג'ולייט שור, לדוגמה, חישבה שבשנות התשעים של המאה העשרים התכווץ הפנאי שלהם ב - 5 . 3 ימים מדי שנה .
|
|