|
|
עמוד:13
[ 13 ] מ בוא לדקדק בלשון הכתובים ולנסות ליישב את כל החריגות שבטקסט על ידי מתן משמעות 24 רעיונית ורוחנית לכל שינוי מכללי הלשון והסגנון . דרשות הדרשנים האיטלקיים באותה תקופה מצביעות על העדפת הפרשנות הרציונליסטית שהתאימה לקהל האיטלקי המשכיל ולרוח הרנסנס, ועם זאת הן משקפות גם תהליך מעבר מן הדגש הפילוסופי, הבולט יותר בדרשות שנאמרו במאה החמש עשרה, לעבר חיזוק הרגש הדתי והרחבת השימוש בפרשנות קבלית בשלהי 25 המאה השש עשרה . 26 הייתה גם לתרבות הרנסנס, שהגיעה לשיאה במאות החמש עשרה והשש עשרה, השפעה על הרחבת המרכיבים שנכללו בפרשנות הפשט . חלק מפרשני מקרא נתבעו ותבעו מעצמם לבחון מחדש את הפירושים של קודמיהם בעין ביקורתית יותר ולהשלים את פירושיהם גם בעזרת ידע מדעי, הבנה היסטורית ושיטות מחקר שהתחדשו 27 והשתכללו בתקופה זו . 28 חכמיהם תרמו משלהם יהודי איטליה חוו את הרנסנס בעוצמה גדולה ביותר . 29 וחלקם הפכו שותפים לדרך ולעתים גם מובילים בחוג לפריחתה של תרבות זו, 24 ממשיכי דרכו של טאיטצאק הם פרשנים-דרשנים מפורסמים כמו ר' משה אלשיך, ר' משה אלמושנינו, ר' אליעזר אשכנזי, ר' שמואל לניאדו ורבים אחרים שהפכו את הפרשנות הדרשנית לדרך מרכזית בפרשנות המקרא עד לתקופת ההשכלה . ראו שלם, טאיטצאק, עמ' קטו - קלד ; הנ"ל, אלשיך, עמ' לט - עא . 25 הדגש הפילוסופי בולט, למשל, בדרשות ר' משה בן יואב ריאטי באמצע המאה החמש עשרה, בעוד השימוש ברעיונות מהקבלה בולט בדרשות של ר' מנחם עזריה מפאנו, בשלהי המאה השש עשרה . ראו בונפיל, רבנות, עמ' 190 - 201 . 26 ההיסטוריונים חלוקים בשאלת התיחום המדויק של גבולות הרנסנס האירופי . המצמצמים מצביעים על נפילת קושטא ב- 1453 כתחילת התקופה, ועל ועידת טרנטו ב- 1545 כמסמנת את סיומה . המרחיבים מצביעים על ניצניה כבר במאה השלוש עשרה ועל סיומה בראשית המאה השבע עשרה . בונפיל, ביטויים, עמ' מה - מו, הצביע על ייחודן של המאות החמש עשרה — השש עשרה כתחומו הכרונולוגי של הרנסנס היהודי . 27 בין הידועים והבולטים שבהם : ר' יוסף חיון, ר' יצחק אברבנאל ור' עובדיה ספורנו . 28 יהדות איטליה הצליחה מאז ומתמיד להשתלב בחיי סביבתה, למרות פעולות איבה חוזרות מצד הנוצרים ( רות, תולדות, עמ' 113 - 119 ; סימונסון, היהודים, עמ' 8 - 12 ) , לא הייתה באיטליה רדיפה שיטתית של יהודים, והדרך להשתלבות תרבותית הייתה רחבה ופתוחה יותר מבכל מקום אחר באירופה . ראו שולוואס, חיי היהודים, מבוא עמ' XI - IX ; רות, היהודים, עמ' 9 - 10 , 119 - 130 ; קאסוטו, פירנצי, עמ' 191 - 201 . 29 כתבי יד רבים של הפילוסופיה היוונית והערבית זרמו לאיטליה לאחר כיבוש קונסטנטינופול ( 1453 ) , ואתם גם מלומדים יהודים שנחשבו למתרגמים ולפרשנים המוסמכים ביותר שלה . ראו רות, תולדות, עמ' 125 ; הנ"ל היהודים, עמ' 75 - 77 ; בונפיל, במראה, עמ' 128 - 132 . אנשי כנסייה, קיסרים ואנשי רוח הביאו אל חצרם יהודים ( חלקם אנוסים או מומרים ) שילמדו אותם את שפת התנ"ך או יתרגמו עבורם ספרים וכתבי יד . ראו קאסוטו, פירנצי, עמ' 252 - 253 ; בונפיל, במראה, עמ' 119 - 142 ; הרסגור, מבוא, עמ' 60 - 68 .
|
|