|
|
עמוד:11
11 הפואטיקה של יואל הופמן ושהחידתיות המעט סתומה, הסגנון השירי ומבנה הדף המיוחד שהקסימו את הקוראים והמבקרים בשלהי שנות ה – 90 של המאה הקודמת, הפכו למוכרים מדי עד כדי קלישאתיות בראשית 1 בעמודים הבאים אבקש לערער על טענות אלההמאה ה – 21 . ולהציג למולן טענה הפוכה לפיה דווקא המאפיינים המובהקים המשותפים לכלל יצירותיו של הופמן הם שמעידים בסופו של דבר גם על הייחוד של כל יצירה ויצירה . היצירה ההופמנית מבחינה זו יכולה להיקרא כפרויקט אמנותי שיש להבינו כשלם המעיד על סך כל חלקיו . ראוי אולי להזכיר בהקשר זה שגם כלפי המחזאי והמשורר חנוך לוין הועלו טענות דומות שביקרו את הדמיון שבין מחזותיו השונים . אצל הופמן, כמו אצל לוין, כל יצירה בוראת עולם משלה, על אף שהיא נבנית באמצעים דומים ומתוך מגמה ספרותית ואמנותית משלימה ליצירות שקדמו לה ואף לאלה שיבואו אחריה . תובנה זו חשובה הן להבנת מכלול היצירה שלו והן להבנת כל יצירה ויצירה בהקשר של המכלול אותו אני מכנה כאן "הפרויקט ההופמני" . חוקרות הספרות נילי גולד, חנה הרציג ורחל אלבק – גדרון מציעות להבין את יצירתו של הופמן כקורפוס המחבר, לעיתים אף מעמת, בין תרבויות המזרח והמערב . כל אחת מן החוקרות הללו מתמקדת בהיבט אחר של השילוב הבין – תרבותי הזה 2 ושלושתן מאירות באמצעותו את הכוחות הפועלים ביצירות . במאמר שראה אור לאחרונה, חוקר הספרות יגאל שוורץ, שערך 1 . ראו למשל : דפנה שחורי, "פרה קדושה ושמה הופמן", הארץ , 2007 . 4 . 17 . 2 . Nili Gold , " Bernhardt's Journey : The Challenges of Yoel Hoffmann's Writing", Jewish Studies Quarterly, Vol . 1, No . 3, 1993 - 94, p . 271 - 287 ; חנה הרציג, הקול האומר אני : מגמות בסיפורת הישראלית של שנות השמונים , תל – אביב : האוניברסיטה הפתוחה, ,1998 עמ׳ 305 - 386 ; רחל אלבק – גדרון, השלישי האפשרי - מחקר מונוגרפי על עבודתו של יואל הופמן , אור יהודה : דביר, 2016 .
|
|