|
|
עמוד:12
12 עמנואל מרקס וקרנבל, שהיו אמורים להסדיר, לרסן ולאפשר את המתח בין שימור גבולות חברתיים להתרה מבוקרת, מוזמנת ומתוזמנת של פריעתם . טקסי מרד ומעבר, התגוששות מילולית, רכושנית או פיזית בין יריבים פוליטיים, משחקי תחרות, ציד מכשפים וענישתם, קרבות אנושיים או חייתיים, מלחמות בין שבטים ועוד מופעי אלימות לא יצאו מכלל זה : הם תוארו והוסברו כחלק ממהלכים ומתהליכים הטוענים ופורקים מתחים חברתיים שמקורם בהתמודדויות על משאבים, על הכרה, על זכויות ועל תנאי קיום . כאשר האלימות הכרוכה בהתמודדויות אלה מאבדת את רסניה ואת מוסרותיה, היא עלולה להתפרץ לכדי מלחמות עקובות מדם או אף להגיע עד השמדה המונית וחסרת הבחנה של חברות שלמות . תוצאות הרות אסון כאלה של התפרקות ההסדרים החברתיים וקריסתם, רעועים וחלקיים ככל שיהיו, מיעטו להיות נחלתו של המחקר האנתרופולוגי, אם משום הסכנה שבמעורבות משתתפת בהם - תנאי לעריכת מחקר אתנוגרפי אמין - או עקב היעדרן של תפיסות, גישות ודגמי חשיבה שיאפשרו הבנה וניתוח של התנהגויות שאינן נענות להגיונו החברתי התבוני של השיח האנתרופולוגי . כך קרה שזירות אלה של התנהגות אלימה - החל בקטטת שכנים וכלה בהשמדת עמים - המוחזקות כחסרות תוחלת ותכלית, נותרו מחוץ לתחום והיו מונחות לפתחם של גופי ידע האמורים להעניק משמעות לנוכחותם של גופים שלוחי רסן ואף למשמע אותם בשם חברה שאינה מסוגלת להכילם . המקצועות הטיפוליים למיניהם אכן מופקדים על המיפוי ועל הניווט של תוואי הקרקע של הרגש על הרריו, תהומותיו, סערותיו ומשקעיו . כך הפכו הטראומה, הפוסט – טראומה, החרדה והדיכאון לגיבורי תרבות השיח על האלימות, וכן למנגנונים עתירי עוצמה של משמוע, ריסון פיקוח וענישה . אלה היו פני הדברים עד שבשנות ה – 80 של המאה ה – 20 שינתה האנתרופולוגיה את פניה והמירה את עדשת ההתבוננות בקשרים
|
|