|
|
עמוד:14
לעשות שיר משיר | 14 | תולדות התרגום העברי במאה העשרים כתהליך של התקדמות מ - s’impose ל - s’expose , מתרגום הכופה את עצמו לתרגום החושף את עצמו . אין ספק שטענה כוללנית כזאת, כמו כל הכללה, מעמידה תמונה חד - צדדית ואינה יכולה שלא לחטוא לשפע פרטים . ובכל זאת אנסה להסביר אותה ולבחון אם היא אמנם שימושית . לעתים קרובות מצטטים את הדברים שכתב פרץ סמולנסקין בפתח דבר ל"איתיאל הכושי" ( 1874 ) , תרגומו של יצחק זלקינסון ל"אותלו" של שקספיר . בדברים אלו מנוסחת בחריפות המגמה של כפיית לשון היעד העברית על הלועזית המתורגמת, שאפיינה את התרגומים העבריים של תקופת ההשכלה ונמשכה שנים רבות אחריה . "נקמות נעשה היום בהבּריטאנים", מכריז סמולנסקין, "המה לקחו את כתבי קדשנו ויעשו בהם כאדם העושה בשלו, העתיקום, פיזרום לכל קצוות הארץ כמו להם המה, וגם אנחנו נשלם להם היום פעולתם אל חיקם, כי נקח את הספרים היקרים בעיניהם ככתבי הקודש, את חזיונות - שקספיר, ונביאם לאוצר שפת קודשנו, ואם לא מתוקה הנקמה הזאת ? ! " 2 השפה שסמולנסקין נוקט פה היא שפת הכוח, והמושגים המתאימים לניתוחה הם המושגים שטבעה אסכולה עכשווית בחקר התרגום, האסכולה ה"פוסט - קולוניאליסטית" — שליטה, התנגדות, ניכוס . התרגום המשכילי מפעיל כוח התנגדות ( resistance ) כלפי מעמדה הריבוני ( domination ) של הלועזית על ידי ניכוסו ( appropriation ) של שקספיר . יתר על כן, לא זו בלבד שהוא קונה לו חזָקה על אוצרות הרוח האירופיים, אלא הוא גם מתיימר — כמו שהראה עמינדב דיקמן 3 — להעלות אותם בדרגה כביכול כשהוא מריק 2 פרץ סמולנסקין, "פתח דבר", בתוך : ויליאם שקספיר, איתיאל הכושי מוינעציא, מאנגלית יצחק אדוארד זלקינסון, אחרית דבר מאת עמינדב דיקמן, באר שבע : רעב, 2015 , עמ' 12 . 3 עמינדב דיקמן, "מבוא", בתוך : אשר רייך ( עורך ) , הנשיקה מבעד
|
|