|
|
עמוד:10
לעשות שיר משיר | 10 | ניכר למתרגם . בנדון זה אין בעצם לדבר על "ויתור", שהרי המתרגם העברי אינו מוותר כאן, אלא נכנע למה שאין מנוס ממנו בעברית — ציון המגדר של המוען והנמען . לעומת זאת, הוויתור על חרוז, משקל או מטפורה נתון לשיקול דעתו של המתרגם, ובעניין זה אני מהרהר, ברשימותיי על תרגום גתה והיינה, אם לא כדאי לוותר על חריזה או על המשקל הטרוכאי הבעייתי בעברית כדי ליצור שורות עבריות חופשיות ויפות, או לפחות קבילות . תרגום כרוך מעצם מהותו בשתי לשונות, וממילא בשתי התרבויות המתגלמות בשתי הלשונות . אותו חלק של שתי התרבויות הקרוב טבעית לתרגום הוא הספרות, והשוואת שתי הספרויות זו לזו היא פעילות הכרוכה מטבע הדברים בתרגום . כמי שעוסק בתרגום שירה ותחומו המקצועי הוא הספרות ההשוואתית, אני מוצא שחוט בולט שמקשר בין מאמרי האסופה הזאת הוא ההשוואה בין אופיו של השיר המתורגם לאופי שירת המקור, הן זו של המתרגם עצמו ( כשהוא עצמו משורר ) והן זו של מחבר השיר המקורי . בתרגומי לאה גולדברג, למשל, מעניינת אותי ההשוואה בין הסונטים של פטררקה בתרגומה לבין פטררקה במקורו האיטלקי, מצד אחד, והסונטים המקוריים שכתבה היא עצמה, מצד שני . או בתרגום "עלי עשב" של שמעון הלקין, אני מנסה להשוות בין אופי תרגומיו לאופייה של שירת ויטמן במקור ולאופי שירתו של הלקין עצמו . הוא הדין בוויזלטיר, שלשון תרגומיו השקספיריים — כמו לשון שירתו שלו — יש שהיא מתיישבת עם שקספיר שבמקור ויש שהיא מתיישבת פחות . מקרה מעניין במיוחד הוא זה של דליה רביקוביץ, שמתוך השוואת תרגומיה המעטים משירי ייטס לשירי המקור ולשיריה - היא מסתמן המעבר משירתה המוקדמת ה"מיתולוגית" לשירתה המאוחרת הדיבורית . מַעֲבָר זה, אם להסתכן בהכללה, אופייני לא רק לתולדות התרגום העברי מאז תקופת ההשכלה ועד היום, אלא גם
|
|