|
|
עמוד:6
6 מן העם היהודי . ספר זה היה מעשה גבורה חסר תקדים של גרוסמן , מהפך בספרות הסובייטית . למרבה הצער , תוך זמן קצר פרסומים מסוג זה נאסרו , אולם " הגיהנום בטרבלינקה " כבר פורסם וציבור הקוראים הסובייטי ) ואני ביניהם ( כבר נחשף לזוועות שהתרחשו בטרבלינקה , המפעל להשמדה המונית של יהודים . על הרציחות האלה סיפרו איכרים מהכפרים הסמוכים לווסילי גרוסמן , כַּתָּב העיתון הצבאי " הכוכב האדום " ; רק יהודים בודדים שרדו אחרי מרד האסירים ב- 1943 . . . גם גרוסמן עצמו חווה טרגדיה אישית - אמו נרצחה בגטו בֶּרְדִיצֶ ' ב . והנה כעת הוא עמד על אדמה המעורבבת באפר קרבנות , ספוגת ריח מוות . " עדיין לא התפזר אפר הגופות ", כותב גרוסמן , " ובתוך הדשא ראיתי נעלי ילדים , שיניים , גושי שיער . . . " הסיפור זיעזע אותי , הפכתי רגישה מאוד לכל ביטוי של אנטישמיות . מאז , אם מישהו אמר לי " את לא נראית כמו יהודייה ", הייתי מתרעמת - מה זאת אומרת ? אני כן יהודייה וכולנו חולקים את אותו הגורל - גם אני , גם הוריי האהובים , וכל העם שלי ! אני זוכרת כיצד ברכבת הקלה במוסקבה חבורת בריונים התעללה בילד יהודי מבוהל , חובק נרתיק כינור . הם שנאו אותו , היו מוכנים לקרוע אותו לגזרים - על מה ? מי יכול היה לענות לי על כך ? בשבילי זה היה בית ספר לציונות . מאז עברו חיים ארוכים , מלאי התרחשויות - שמחות ולא כל-כך , עברו והותירו זיכרונות של אושר ושל כאב . אך לעולם לא אשכח את היום שבו , חנוקה מדמעות , קראתי את " הגיהנום בטרבלינקה " . כשמתחילים לרשום את הזיכרונות , הם תוקפים , דוחפים ונדחפים וכל אחד רוצה להיות הראשון . לכן אני פשוט אתחיל מההתחלה , אתקדם צעד אחר צעד ואשתדל לספר את מה שאני יודעת וזוכרת . הייתי רוצה לספר לכם על גורלו של אבי , אדם נפלא , סופר מבריק שיצר גלריית דמויות רחבה , ומדען שתרם תרומה חשובה למדע . למה לי ? על אבי כבר נכתב וסוּפר רבות . גם הכמות המרשימה של כתביו שפורסמו מדברת בעד עצמה . על השולחן לפניי מונחים ספריו , מאמריו המדעיים , ספרי הלימוד שכתב , זיכרונות חבריו וקרוביו . כן ,
|
|