|
|
עמוד:14
בין הממשי למטפורי אינה זרה לשירת שימל . לפנינו מהלך דומה למהלך שאפיין , למשל , את פרקי ' ארעא ' המתרחבים - מהספר ' ארעא א - ח ' , דרך ' לואל ' ( ארעא יא ) אל ' ספר מדרש תדשא ' ( ארעא יב ) - תנועת התרחבות אוטופית המבקשת לאסוף את האחר והשונה אל גבולות האני בה בשעה שהאני מוותר על גבולותיו ונע אל הטריטוריה של האחר . גם הקשר העמוק אל הצילום ואל העולם הוויזואלי בכלל אינו בבחינת חידוש אצל שימל : על כך יעידו פרקי ' ארעא ' העוסקים בציור , או הספר ' נכח ' , שהוא כולו מעין דיוקן עצמי דרך סדרת התבוננויות , או הספר ' קצידה ' , המשלב את שירת שימל ורישומיו של צבי טולקובסקי . הדרך שבה מכונן שימל את הספרייה מזכירה לנו שספרים הם יותר מטקסטים , כלומר שספרים הם חפצים הקשורים בדרכים שונות באנשים , זמנים ומקומות , משמע אף הם בבחינת מזכרות שדרכן מצטלבים חיינו בחיי אחרים . החיבור השלם מציג אפוא מערכות יחסים משתנות בין השירה לצילום , המאפיינות יחסים מורכבים אל סוגיית הזיכרון . על חשיבות סוגיה זו אצל שלושה מארבעת המשוררים הללו אין צורך להרבות מילים , שהרי שירת פגיס , ישורון וריבנר עומדת בצל השואה , ובשיריהם יש הידרשות לאשמה , עדות , פליטות , ניתוק מעולם אחד ואימוץ שפה ותרבות של עולם חדש . מבחינה אחרונה זו , על כל פנים , שימל אינו יוצא דופן : חיבור זה עוסק בארבעה משוררים שאינם ילידי הארץ , שעזבו מולדת ואימצו מולדת חדשה , שלמדו לכתוב שירה שלא בלשון אמם . משוררים הם גם , במידה משתנה , אנשים של מראות : מי שמתבוננים בעולם ויוצרים אימז ' ים מילוליים , או מבקשים להעניק מילים למראות שהם נושאים עמם . לעומת הלשון המילולית , הצילום מציע לשון מראות מיידית וישירה , אף אוניברסלית ; גם מן הבחינה הזאת אין להתפלא שהצילום הוא חלק בלתי נפרד מעולמם של המשוררים . חיבור זה כורך יחדיו ארבעה משוררים : על דן פגיס הרבו לכתוב , וכבר פרצה שירתו את גבולות התרבות העברית . לאבות ישורון
|
|