|
|
עמוד:14
מתוקף האיסור " להתבונן לאחור " , נחמיץ הזדמנות לבחון מחדש את תפישותינו החברתיות על זמן ואת יחסנו לשאלת הבעל וּ ת עליו . הניתוח שאני מציעה לחרטה מלמד עד כמה תפישות חברתיות על זמן ועל רגשות והשימוש הפוליטי בהם לוקחים חלק פעיל בהפיכתה של חרטה על אימה וּ ת לעמדה רגשית שמפרה את חוקי הרגש - אותם חוקים חברתיים שמגדירים בין היתר מה הם הרגשות ה " נכונים " ביחס להולדה ולגידול של ילדות וילדים , ואף קובעים שרגשות מסוימים הם בגדר עבריינות רגשית . במציאות חברתית שבה נשים מתבקשות להתמסר לזמן שיחלוף ולשכוח בלי להסתכל לאחור , במציאות חברתית שבה שולט הציווי ש " אין בוכים על חלב שנשפך " - אני מתעקשת לשאול בספר זה שאלות אחרות : מדוע ? מדוע אסור להסתכל לאחור ולבכות ? ולא פחות חשוב מכך : של מי בעצם היד ששפכה את החלב ? במובן זה אני מציעה בספר שלפניכם , שאם רק נבין שגם יחסנו לזמן ועולמנו הרגשי נתונים לפיקוח חברתי , ואם רק נחשוב על רגשות כעל אמצעי להבעת מחאה כלפי מערכות של כוח , אזי נוכל לראות בחרטה קול קורא לחשיבה מחודשת על פוליטיקה של פריון , ילודה ואימה וּ ת . חרטה מסמנת את " הדרך שלא נלקחה " . היא מבהירה עד כמה ישנן דרכים שמלכתחילה נאסר על נשים לפנות אליהן , בין היתר באמצעות מחיקתן של דרכים חלופיות , כמו למשל האפשרות להכריע שלא להיות אם . נוסף על כך , כיוון שכל נקודת מפגש בין אנשים וכל נקודת מפגש בינינו לבין ההשלכות של ההחלטות שקיבלנו עשויה לעורר חרטה , חרטה על אימה וּ ת שופכת אור מזווית נוספת על הקושי שלנו כחברה להתייחס לאימה וּ ת כאל אחת ממערכות היחסים האנושיות , ולא כתפקיד או כממלכה מקודשת . במובן זה , חרטה עשויה לסייע בסדיקת התפישה שלפיה אימה וֹ ת הן אובייקטים שמטרתם לשרת צרכים של אחרים , ולחזק את ההכרה בהיותן סובייקטיות נפרדות , שהן אלה שברשותן הבעל וּ ת על גופן , על מחשבותיהן , על רגשותיהן , על דמיונן , על זיכרונותיהן ועל צורכיהן . מכאן שזהו ספר על אימה וּ ת לא פחות משהוא על חרטה בעקבותיה . וזהו ספר על שימושים תרבותיים שנעשים ברגשות ובזמן , לא פחות משהוא ספר על אימה וּ ת .
|
|