|
|
עמוד:214
פירוש חלק ראשון / פסוקים א - י פנייה לה ' שיפקח את עיניו וישים לבו לסבלם ולבושתם של המקוננים , שאותם הם תולים בחטאי אבותם פרק ה פסוק א זכרה׳ מההיה לנוּ הביטה ( הביט ) וּראה אתחרפתנוּ : פתיחת הקינה בפנייה ישירה אל האלוהים היא דרמטית . " זכור " כאן פירושו שים לב , אל נא תתעלם , כמשמעו לעיל ( ג , יט ) : " זכור עניי ומרודי " . משמעות זו עולה בקנה אחד עם השימוש בהיפוכו של השורש זכ " ר , בשורש שכ " ח , לקראת סיום הקינה : " למה לנצח תשכחנו " ( פסוק כ ) . המקוננים מפצירים - מתלוננים על כך שהאלוהים אדיש לסבלם ואין הוא שת לבו לאסון אשר קרה להם ( " מה היה לנו " ) . התרגום הארמי לפסוק חושש שמא יחשוב הקורא כי האסונות התרחשו על דרך המקרה , וכדי לבטא שיד ההשגחה בדבר הוא מתרגם ואומר ( בתרגום חוזר לעברית ) : " זכור ה ' מה שנגזר עלינו " , כאשר ברור כי הגזירה היא משמים ולא פרי יד המקרה . צלעו השנייה , הנרדפת , של הפסוק מביעה ביתר שאת הן את עוצמת תסכולם של הפונים אל האלוהים והן את תוקף תביעתם : " הביטה וראה " , כפל פעלים נרדפים , שבהופיעם יחדיו משמעותם היא חדה ומוחלטת : הביטה עתה , ללא דיחוי , וראה בצרתנו , כדוגמת : " ראה ה ' והביטה כי הייתי זוללה " ( א , יא ) , ועוד : " ראה ה ' והביטה למי עוללת כה אם תאכלנה נשים פרים עוללי טיפוחים " ( ב , כ ) . בשבר פסוק זה באה גם לביטוי התופעה של קרי וכתיב : בטכסט ללא ניקוד נכתב " הביט " אך המילה נוקדה לפי הקרי : " הביטה " . מהות אסונם של המתפללים , שהוצגה בעמעום בצלע הראשונה , " מה היה לנו " , מתבארת בשנייה : " חרפתנו " , היינו בושתנו , עליבותנו , השפלתנו , והשוו לעיל : " יתן למכהו לחי ישבע בחרפה " ( ג , ל ) . ביטויי החרפה יוודעו לקורא מן הפסוקים הבאים . לא על מוות והרס הם מתלוננים בזו השעה , אלא על הפגיעה האנושה ברגשותיהם . יש " זכור " ויש " זכור" מדרש איכה רבה לפסוקנו מקשר בינו לבין שני פסוקים אחרים שגם בראשם באה תיבת " זכור " . וכך הוא אומר בשם ר ' ברכיה : " אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא : ריבונו של עולם , הכתבת לנו בתורתך ' זכור את אשר עשה לך עמלק ' ( דברים כה , יז ) . לי עשה ולך לא עשה ? לא החריב את מקדשך ? " , האם רק על עם ישראל לזכור את מעשיו הנוראים של עמלק , המסמל כאן את אויבי ישראל לדורותיהם , בבל ורומי גם יחד ? גם על האלוהים לזכור זאת ועל כן עליו גם לפעול בהתאם , ומי שאין שכחה לפניו , כהמשך דברי המדרש , חייב גם לזכור " לבני אדום את יום ירושלים האומרים ערו ערו עד היסוד בה " ( תהילים קלז , ז ) ובעיקר , כאמור בפסוקנו , לראות בצער עמו ולחוס עליו .
|
|