|
|
עמוד:206
פרק ד פסוק כ רוּחאַפינוּמשיחה ' נלכדבשחיתוֹתם א ֲשר אָמרנוּ בצלּוֹ נחיה בגּוֹים : בין הבורחים מירושלים היה גם המלך , הלוא הוא צדקיהו , ונראה שאל בריחתו ולכידתו בידי הבבלים מכוון המקונן בפסוקנו ( ראו במבוא לספר , סעיף ג ) , אף שאין הוא מציין את שמו . התרגום הארמי , עם זאת , נוקב מפורשות בשמו של מלך אחר : " מלכא יאשיהו די הוה אהוב עלינו כנשמת רוח חיים דבאפנא" ( = המלך יאשיהו שהיה אהוב לנו כנשמת רוח חיים שבאפינו ) , והריהו ממשיך ומזכיר את מותו בקרב נגד מצרים ( דברי הימים - ב לה , כג - כד ) . גם התלמוד ( תענית כב ע " ב ) מקשר את פסוקנו אל סיפור מותו של יאשיהו ( וראו לעיל , עמוד . ( 65 המלך מכונה " רוח אפינו " , היינו זה שחיינו תלויים בו והוא מקור רוח החיים שבאפינו , כינוי רווח למלכים גם במצרים ובמסופוטמיה . וראו לדוגמא בפתיחת כמה ממכתבי אל - עמרנה , מכתבים שנשלחו אל מלכי מצרים במחצית המאה הי " ד לפנה " ס על ידי שליטים מקומיים בארץ כנען : " למלך אדוני נשמת חיי" ( מכתבים מספר . ( 144 - 142 אפשר שיש יסוד אירוני בכינוי זה שמעניקה הקינה למלך , שהרי המקונן כבר יודע שהמלך , ממש כמלכות המצרית , לא סייע במאומה ולא מנע את האסון , וכי אלוהים הוא זה שנפח רוח חיים באדם ( בראשית ב , ז : " ויפח באפיו נשמת חיים " ) . כינויו השני של המלך , " משיח ה '" ( וכך מכונה המלך , למשל , גם בשמואל - א כד , יא ועוד ) , שב ומזכיר לקורא שמקור סמכותו של המלך הוא בה ' , אשר הוא שהביא על ירושלים את מפלתה , ומכאן שאין ממנו , מן המלך , כל תקוה . על המלך נאמר שהוא " נלכד בשחיתותם " של האויבים , נתפס במלכודת שהציבו לרגליו . צורת היחיד של " שחיתותם " היא " שחית " , מעין " שוחה " שהיא מלכודת ( ראו " כי כרו שוחה ללוכדני ופחים טמנו לרגליי" [ ירמיה יח , כב ]) או " שחת " , באותה משמעות ( כגון תהילים ט , טז ) . סוף הפסוק עוסק בתקוות השווא שפיעמה במקוננים : " אשר אמרנו " , כלומר : קיווינו , אך תקוותנו לא נתממשה ( על אמ " ר במשמעות זו ראו לעיל , עמוד . ( 133 ומה היתה תקוה זו ? " בצילו נחיה בגויים " . המקוננים ציפו אפוא שהמלך יגן עליהם " בגויים " , בין הגויים , והם ימשיכו לחיות בארצם , כשהם מוגנים מפני הגויים המקיפים אותם ואורבים להם . יתכן שגם במילים אלה יש ביטוי לאירוניה , שהרי לא בצילו של בשר ודם תימצא ההגנה הראויה אלא באלוהים , ואכן לרוב מופיעה מטאפורת הצל במקרא בזיקה להגנת האל , כגון : " בצל כנפיך תסתירני " ( תהילים יז , ח ) . התקוה שתלו המקוננים במלך נתנפצה ממש כתקוה שתלו בעזרת מצרים , ללמדך כי שווא ישועת אדם .
|
|