|
|
עמוד:132
פרק ג פסוקים טז - יח פסוק טז : ויגרס בחצץ שני הכפישני באפר : פסוק יז : ותזנח משלוֹם נפשי נשיתי טוֹבה : פסוק יח : ואמר אָבד נצחי ותוֹחלתי מה ' : פסוק טז : לפתיחה באות ו " ו בוחר המשורר אף כאן , כמו בקינות האחרות , בו " ו ההיפוך . הפסוק הקודם עסק בפיו של המקונן , באכילתו ובשתייתו , ולפיכך הרישא של פסוקנו ממשיך בתמונת הפה , אך תוך החמרתה : " ויגרס בחצץ שיניי " . אלוהים " גרס " , היינו שיבר , את שיניו של המקונן , כדברי ר ' אברהם אבן עזרא : ' " ויגרס ' כמו וישבור וכן ' גרסה נפשי ' ( תהילים קיט , כ ) , ומכאן גם ... ' גריסין שנתבשלו עם עדשים ' ( ערלה ב , ז ) והוא ' גרש ' שבמקרא ( כגון ויקרא ב , יד ) " , רוצה לומר חתיכות זעירות של דגן . שבירת השיניים נעשתה באמצעות " חצץ " , אבנים שרוסקו , וחצ " ץ משמעותו כמו קצ " ץ . סוף הפסוק , " הכפישני באפר " , מדבר ברמיסת המשורר , בהורדתו כלפי מטה והושבתו באפר . השורש כפ " ש הוא יחידאי במקרא ומשמעו רמ " ס , כב " ש ( וזו דוגמא לחילופי בי " ת - פ " ה שהם עיצורים שפתיים הקרובים בהגייתם , האחד קולי והאחר אטום ) . ראו בדומה : " וירמוס לארץ חיי וכבודי לעפר ישכן" ( תהילים ז , ו ) . אפשר ש " אפר " בפסוקנו הוא כמו " עפר " , וראו התקבולת : " ויעלו עפר על ראשם / באפר יתפלשו " ( יחזקאל כז , ל ) , וכן הצירוף " עפר ואפר " ( בראשית יח , כז ) . מאידך גיסא אין להוציא מכלל אפשרות שמדובר בישיבה באפר , הוא החומר הנותר לאחר השריפה , כמסופר על מלך נינוה : " ויכס שק וישב על האפר " ( יונה ג , ו ) . התלמוד הירושלמי ( תענית ד , ו ) מספר על החכם רב , שהיה טובל פרוסת לחם באפר ( בסעודה שלפני כניסת הצום ) ואומר " זו עיקר סעודת תשעה באב , לקיים מה שנאמר ' ויגרס בחצץ שיניי הכפישני באפר '" . פסוק יז : שני הפסוקים האחרונים בחלקה הראשון של הקינה אינם עוסקים יותר במעשי האלוהים אלא בתגובותיו - תחושותיו של המקונן . על כן אין לקבל את גרסת תרגום השבעים , הקורא כאן " ויזנח " , קריאה המיוסדת הן על ההנחה שנושא המשפט הוא עדיין ה ' , והן על הפסוק בתהילים ( פח , טו ) : " למה ה ' תזנח נפשי תסתיר פניך ממני " . התרגום הלטיני והתרגום הסורי קראו " ותזנח " , כפועל יוצא , אך אין צורך גם בשינוי זה של הניקוד . נפשו של המקונן היא שזונחת משלום , היינו מתרחקת מן השלום , מימי השלוה והנחת . ללשון זנ " ח כעזיבה , התרחקות , ראו האמור על הכהנים : " כי הזניחם ירבעם ובניו מכהן לה '" ( דברי הימים - ב יא , יד ) . גם לשון " נשיתי " ( משחק מילים עם " נפשי " ) מבטאת התרחקות , עזיבה , ואפילו שיכחה : " צור ילדך תשי ותשכח אל מחוללך " ( דברים לב , יח ) . ללמדנו שהמשורר שכח כליל את הימים הטובים שהיו נחלתו בעבר . " טובה " היא ברכה , כגון דברי דוד אל האלוהים : " ותדבר אל עבדך את הטובה הזאת " ( שמואל - ב ז , כח ) , ולנרדפות שלום / טובה ראו : " לא תדרוש שלומם וטובתם " ( דברים כג , ז ) .
|
|