|
|
עמוד:142
פרק ג פסוקים לא - לג פסוק לא : כי לא יזנח לעוֹלם א ֲדני : פסוק לב : כי אםהוֹגה ורחם כרבחסדיו ( חסדו ) : פסוק לג : כי לא ענה מלבּוֹ ויגה בני אישׁ : פסוק לא : ציפייתו וסבלנותו של המתייסר עשויות להשתלם : האלוהים לא יזנחנו ולא יעזבנו " לעולם " , היינו לאורך ימים , כל עוד חי האדם . לשון הפסוק דומה ללשונותיהם של פסוקים בספר תהילים , שבהם מתלונן המשורר על שהאלוהים זנח אותו : " עורה למה תישן אדוני הקיצה אל תזנח לנצח . למה פניך תסתיר תשכח עונינו ולחצנו " ( מד , כד - כה ) , ועוד : " הלא אתה אלוהים זנחתנו ולא תצא אלוהים בצבאותינו " ( שם ס , יב ) . בצירוף " יזנח לעולם " מהדהדות מילותיהם של פסוקים קודמים בקינה . האלוהים , שהושיב את המקונן , לפי תפיסתו הסובייקטיבית , כ " מתי עולם " ( פסוק ו ) - " לא יזנח לעולם " . ועוד : המקונן העיד על עצמו " ותזנח משלום נפשי " ( פסוק יז ) , כלומר רחקה מן השלום , ועתה הוא לומד לדעת כי תגובתו לסבל היתה מוטעית ונמהרת , שכן האלוהים לא יעזבנו ולא ירחק ממנו עד עולם . פסוק לב : אם אכן " הוגה אדוני " , גרם יגון ( ראו א , ה ובפירוש שם ) , הרי שבשלב זה של הקינה מתברר כי כבר שינה האלוהים את יחסו אל המקונן וכעת הוא מרחם עליו . כבר בראש החלק השני של הקינה הבין המקונן כי לא פסו חסדיו ורחמיו של האלוהים : " חסדי ה ' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו " ( פסוק כב ) , וכאן הוא חוזר ומבהיר כי מקור הסבל הוא האלוהים וכי לעינויים יש קץ ומידה , וחסדי ה ' גדולים הם : " כרוב חסדיו " , היינו חסדיו הרבים . לביטוי זה השוו גם : " אבותינו במצרים ... לא זכרו את רוב חסדיך " ( תהילים קו , ז ) . פסוק לג : פסוקנו , כמו פסוק לא , פותח במילים " כי לא " , והוא מבקש לומר כי העינוי שבא על בני האדם איננו פרי גחמה אלוהית , פרי רצון להרע ( " מלבו " ) , אלא עונש מחויב המציאות . התרגום הארמי מבין את תיבת " מלבו " אחרת : כיוון שהאדם לא עינה את נפשו ( " עינה " ) ולא הסיר את החוצפה מלבו ( " מלבו " ) - על כן הביא האלוהים שבר על בני האדם . על שימוש בתיבת " לב " במשמעות של רצון ראו לדוגמא את דברי משה לקורח ועדתו : " בזאת תדעון כי ה ' שלחני לעשות את כל המעשים האלה כי לא מלבי " ( במדבר טז , כח ) , וראו עוד יחזקאל יג , ב . הפועל " ויגה " , היינו צער , בא בבניין קל ( אך אולי יש לנקד " ויגה " בבניין הפעיל , כפי שהוא בפסוק לב ) . הסיפא מבהיר כי הפסוק כולו הוא שאלה רטורית שתשובתה ברורה : האם לא ה ' הוא מי שגרם לצערם של " בני איש " ? ובאשר לצירוף " בני איש " : במקומות אחרים במקרא הוא כפל שירי ל " בני אדם " , כגון : " גם בני אדם גם בני איש יחד עשיר ואביון " ( תהילים מט , ג ) .
|
|