|
|
עמוד:77
בין עב לעב המכילתא דרבי ישמעאל ( בשלח - מסכתא דויהי , פרשה ה ) מצביעה על הבדל אדיר בין רופא בשר ודם לבין האלוהים : " בוא וראה , רפואתו של הקדוש ברוך הוא אינה כרפואת בשר ודם . רפואת בשר ודם , במה שהוא מכה אינו מרפא אלא מכה באיזמל ומרפא ברטייה ( = תחבושת ) , אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן , אלא במה שהוא מכה הוא מרפא " . וכראיה לאמירה זו ממשיך המדרש ואומר : " כשהגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לא הגלם אלא בעבים , שנאמר ' איכה יעיב באפו ה ' את בת ציון ' , וכשהוא מכנסן אינו מכנסן אלא בעבים , שנאמר ' מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארובותיהם ' ( ישעיה ס , ח ) " . העב המשחיר את העולם ומסמל את הגלות האיומה הוא הוא גם הכלי שבאמצעותו יגאל העם וישוב לארצו מן המקומות שבהם נפוץ . " מאיגרא רמא לבירא עמיקתא" ניב ארמי זה , שתרגומו הוא : " מגג גבוה אל בור עמוק " , נזכר פעם אחת בספרות חז " ל , בתלמוד הבבלי ( חגיגה ה ע " ב ) וזאת בקשר לפסוקנו . וכך מסופר בו ( המקור בארמית ) : " רבי ( יהודה הנשיא ) היה אוחז בידו ספר קינות וקורא בו , כשהגיע לפסוק זה ' השליך משמים ארץ ' - נפל מידו , אמר מאיגרא רם לבירא עמיקתא " . מכאן נתקבל הניב לסמן כל מעבר חד מעמדה של גדולה , עושר או כבוד , לעמדה נחותה ביותר שעיקרה השפלה ואובדן . לא רק נפילה אל הארץ אלא אף אל תחתיתה . השימוש בביטוי זה איננו נפוץ בספרות הקדומה אך הוא מתועד לא מעט מאז המאה השבע עשרה . כגון בדבריו של הרב יעקב יהושע פאלק ( שחי בפולין במפנה המאות השבע עשרה והשמונה עשרה ) , במבוא לחיבורו " פני יהושע " , הכולל חידושים על התלמוד הבבלי . מסתבר שבשנת 1703 פרצה דליקה נוראה בעירו שהביאה למותם של רבים : " שליו הייתי בביתי ... ופתע פתאום היתה מעיר לגל הפוכה כמו רגע לא חלו בה ידיים ( ראו איכה ד , ו ) וקול זעווה לא שמענו כי אם קול הבעירה עד שנהרסו הבתים הושפלו עד לעפר ערו עד היסוד בהן ( ראו תיאור החורבן בתהילים קלז , ז ) ... ונהרגו כשישה ושלושים נפשות קדושות מישראל . ובתוך החללים גם כן מגרי ביתי זו אשתי הראשונה נשמתה עדן ואמה ואבי אמה , עד שהגיע גם כן ... לבתי הקטנה אחת היתה לאמה וחביבה עליי ביתר שאת . וגם אנכי הייתי מן הנופלים מאיגרא רמא לבירא עמיקתא ובאתי בעמקי מצולה בארץ התחתית ממש " . השימוש בשברי פסוקים ממגילת איכה וממזמור קלז - כמו גם בניב הארמי שמקורו בסיפור על קריאה במגילת איכה - בא לקשר את אסונו הפרטי של הכותב אל האסון הלאומי ההיסטורי של העם . בית כנסת ושמו " תפארת ישראל" בית הכנסת " תפארת ישראל " , המכונה גם בית הכנסת ניסן ב "ק ( על שם האיש שדחק להקמתו , והיה ראש הגבאים בו ) , נבנה בשנות השישים של המאה התשע - עשרה בזכות תרומה שהרים לבנייתו רבי ישראל מרוז ' ין . האגדה מספרת כי בית הכנסת עמד תחילה בלא כיפה משום שאזל הכסף שהיה נחוץ להשלמתו , וכאשר התארח הקיסר פרנץ יוזף בירושלים , הוא שאל מדוע אין לבניין כיפה , ולאחר שהשיבו לו כי בית הכנסת הסיר את הכובע לכבודו , הוא נהנה מן החידוד ותרם לבנייתה . במלחמת השחרור שימש בית הכנסת כעמדה ללוחמים ברובע , והוא נהרס בידי הירדנים ותכולתו נבזזה . כך הפך הפסוק " השליך משמים ארץ תפארת ישראל " למעין נבואה שהגשימה את עצמה . בערב יום ירושלים תשע " ד התקיים טקס הנחת אבן הפינה לשיקומו ושחזורו של בית הכנסת . בית הכנסת " תפארת ישראל " שבעיר העתיקה בירושלים . הצלם אינו ידוע .
|
|