|
|
עמוד:72
פרק א פסוק כב תבא כל רעתם לפניך ועוֹלל למוֹ כא ֲשר עוֹללת לי על כל פשעי כי רבּוֹת אַנחתי ולבי דוי : בפסוק זה נמשכת הקריאה לנקמה ( ועל מוטיב זה כהופעתו במגילה ראו במבוא , סעיף ט ) . בפסוק הקודם היה פירוש " רעה " - צרה ( כגון מלכים - א יד , י : " הנני מביא רעה אל בית ירבעם " ) , היא הצרה אשר באה על ירושלים , ואילו בפסוקנו " רעתם " של האויבים היא רשעתם , כמו האמור על אנשי נינוה : " כי עלתה רעתם לפניי " ( יונה א , ב ) . בראש החלק השני של הקינה התלוננה ירושלים : " אם יש מכאוב כמכאובי אשר עולל לי " ( פסוק יב ) , ועתה היא מפצירה בה ' : " ועולל למו ( = עשה להם ) כאשר עוללת לי " , ושוב היא מעידה כי לא שכחה שפשעיה הם הם שגרמו לצרותיה ( והשוו לעיל פסוקים ה , יד ) . לאחר שהשמיעה את קריאתה לנקם , שבה ירושלים לתאר את סבלה , להזכיר לאלוהים כי סבל זה לא יסתיים עד אשר ימלא אחר בקשתה . לסבלה היא מתייחסת במושגים שכבר עלו בקינה : " כי רבות אנחותיי " ולא סתם אנחות ( פסוקים ד , ח , יא , כא ) אלא " רבות " ; " ולבי דווי " , היינו כואב , כפי שהוא בפסוק יג : " כל היום דווה " . חשיבות רבה יש לאזכור הלב : לעיל העידה ירושלים כי " נהפך לבי בקרבי " ( פסוק כ ) , היינו : נשתניתי לטובה , ומשום כך ראויה היא כעת שישנה ה ' את יחסו כלפיה וירחם על לבה הדווה . נקמה תפיסת הנקם אינה זרה לרוח המקרא ויעידו מופעיו הרבים של השורש נק " ם , כשבעים וחמש פעמים . תנאי מקדים לנקם - זכר הפגיעה המעורר לפעולה : " זכור את אשר עשה לך עמלק ... לא תשכח " ( דברים כה , יז - יט ) . נרדף לזכ " ר הוא השורש פק " ד , המופיע בראשית הצו שניתן לשאול להשמיד את עמלק : " פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל " ( שמואל - א טו , ב ) , וראו הופעת כל שלושת הפעלים יחדיו : " אתה ידעת ה ' זוכרני ופוקדני והינקם לי מרודפיי " ( ירמיה טו , טו ) . פעלים קרובים שזו משמעותם הם שמ " ר ונט " ר , כעולה מן התקבולת " הינטור לעולם / אם ישמור לנצח " ( ירמיה ג , ה ) . הזכות לנקם מוצאת פעמים רבות את ביטויה בתפיסה של מידה כנגד מידה . כך בחוק המקראי : " נפש תחת נפש . עין תחת עין שן תחת שן יד תחת יד רגל תחת רגל " ( שמות כא , כג - כד ) , וכך גם בסיפורת המקראית , כגון בדברי שמואל לאגג מלך עמלק : " כאשר שיכלה נשים חרבך כן תשכל מנשים אמך " ( שמואל - א טו , לג ) . המקורות מבחינים בדרך כלל בין הנקמה במישור הבינאישי לבין זו במישור שבין אלוהים ואדם או במישור הלאומי - ההיסטורי . על האדם מישראל נגזר " לא תיקום ולא תיטור את בני עמך " ( ויקרא יט , יח ) , והתלמוד מבאר : " איזו היא נקימה ואיזו היא נטירה ? נקימה , אמר לו : השאילני מגל . אמר לו : לאו . למחר אמר לו הוא : השאילני קרדומך . אמר לו : איני משאילך , כדרך שלא השאלתני - זו היא נקימה . ואיזו היא נטירה ? אמר לו : השאילני קרדומך . אמר לו : לא . למחר אמר לו : השאילני חלוקך . אמר לו : הא לך , איני כמותך , שלא השאלתני - זו היא נטירה " ( יומא כג ע " א ) . לעומת זאת כשמדובר במישור הלאומי - ההיסטורי לובשת הנקמה צורה אחרת , ראויה ואף מתבקשת . דוגמאות לכך הם הציווי
|
|