מבוא

עמוד:1

מבוא ורד נעם א . פתיחה : זיכרון והיסטוריוגרפיה ספר זה ניצב בצומת הטעון שבין ספרות להיסטוריה , או מוטב בין זיכרון להיסטוריוגרפיה . הוא מתחקה אחר סיפורים יהודיים שתיארו למקוטעין רגעי מפתח בתולדות ישראל בימי הבית השני . סיפורים אלה ובהם אנקדוטות קצרות , ולעתים יחידות ארוכות יותר , סובבים סביב דמויות ואירועים - מרכזיים או שוליים - במהלך ארבע מאות השנים שבין כיבושי אלכסנדר מוקדון לחורבן הבית . אגדות אלה אינן בגדר נרטיב היסטורי רציף כי אם בבחינת חטיבות ספרותיות ' סגורות ' ומובחנות , שהערך האידאי , האסתטי והספרותי תופס בהן מקום חשוב לא פחות מן הסקרנות ההיסטורית . למרות האופי המקוטע ולעתים הדמיוני בעליל של האגדות הללו , הן משוקעות מחד גיסא לסירוגין בתוך הרצף ההיסטוריוגרפי הרציונלי והמקצועי לכאורה של היסטוריון התקופה , יוסף בן מתתיהו . מאידך גיסא , אנו מוצאים אותן במפוזר גם בספרות ההלכתית - פרשנית רחבת הידיים , המאוחרת במאות שנים , המכונה ספרות חז " ל . להלן נטען כי מקורה של הקבלה זו במאגר מסורות וזיכרונות שעמד לרשותם של שני הקורפוסים , ולא בתלות ישירה ביניהם . במהלך המאה הכ ' שרטטו סוציולוגים והיסטוריונים הבחנה חריפה בין זיכרון מסורתי לבין היסטוריוגרפיה ביקורתית . הסוציולוג הצרפתי מוריס האלבווקס עימת בין הזיכרון הקיבוצי לבין המחקר ההיסטורי . לפי תיאורו , הזיכרון משקף תפיסת עבר חיה ומחויבת שהיא ילידת ההווה ונובעת מצרכיה של הקהילה החיה המטפחת אותה באופן מתמיד , ואילו המחקר הוא מעשה שחזור קפוא של עבר מת , שלזוכר אין עוד יחס אורגני , חווייתי , כלפיו . הזיכרון הקולקטיבי , המתקיים באמצעות טקסים וחגים של היזכרות , מייצג מציאות חברתית נוכחת וסובייקטיבית , וסופו להיעלם עם היעלמותה של מציאות זו . ואולם חתירתו של ההיסטוריון לאובייקטיביות נתמכת - ראיות ולהכרת העבר כפי שהיה , מנתקת אותו מן ההווה ומקבוצת ההשתייכות שלו ודוחפת אותו אל האוניברסלי ואל ההיפרדות ממוסכמות שבטיות . לפיכך ההיסטוריה שהוא יוצר תישאר קבועה לנצח . במילים אחרות , ההיסטוריה מתחילה במקום שבו מסתיימת המסורת . בשנות השמונים של המאה הכ ' פרסם ההיסטוריון היהודי - אמריקני יוסף חיים ירושלמי את ספרו רב ההשפעה ' זכור ' , ובו יישם את הבחנותיו של האלבווקס על המקרה המיוחד של ההיסטוריוגרפיה 1 האלבווקס , הזיכרון הקולקטיבי . בעקבותיו הוסיפו אסמן וספליקה , זיכרון קיבוצי , קווים לדמותו של הזיכרון הקולקטיבי , שכונה בפיהם ' זיכרון תרבותי ' ( ראו שם את הצעתם להבחנה חדשה בינו לבין ' זיכרון תקשורתי ' ) , ובהם טרנסצנדנטיות המבדילה אותו מהיומיומי , יחסו לקבוצה המגדירה את ייחודה באמצעותו , השחזור המשתנה תדיר של העבר , העיצוב והגיבוש לכלל טקסטים וטקסים מקודשים ועוד . תודתי לד " ר מאיר בן שחר שהפנה אותי לכמה מן המחקרים הנזכרים בהערות אלה .

יד יצחק בן-צבי


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר