|
|
עמוד:6
אזרחים ריחפה באוויר . אמנם בשל זהירות ואיפוק מצד כל הצדדים כל זה נמנע למרבה השמחה , אבל הצלקות ללא ספק נותרו : צלקות המאבק שקדם לפינוי , צלקות הפינוי והחורבן של היישובים עצמם וצלקות קשיי השיקום . מתוך כלל מגזרי החברה הישראלית , אין ספק שההתנתקות הייתה טראומטית במיוחד לציונות הדתית . מאחר שהרוב המכריע של המפונים היו מבניה , ספג מגזר זה מכה משולשת — חורבן אישי לאלפי אנשים , המחוברים בקשרי משפחה וידידות עם רבבות נוספות של אנשים ; חורבן של קהילות פורחות ; והמכה המקיפה ביותר — חורבן אידאולוגי של אמונה בחזון ארץ ישראל השלמה והתיישבות בכל חלקי הארץ שבידינו . מכה זו פגעה ברבים מאוד שלא היו להם קשרים אישיים עם תושבי היישובים שפונו . לכל אלו נוספה הרגשה קשה של בגידה , שכן מוביל המהלך , ראש הממשלה דאז אריאל שרון , נחשב עד זמן קצר קודם לכן לבעל ברית חשוב של הציונות הדתית ושל מפעל ההתיישבות בשטחי יש " ע בכלל . קשיי השיקום שבהם נתקלו המפונים רק הוסיפו לתחושה הקשה ממילא , עד שבחוגי המחנה נשמעו קולות שטענו שמטרתה האמיתית של ההתנתקות לא הייתה מדינית או ביטחונית — שהרי המפונים ותומכיהם ממילא לא ראו יתרון מדיני וביטחוני בנסיגה , קל וחומר כשהיא מבוצעת באופן חד – צדדי וללא הסדר — אלא פגיעה בציונות הדתית וביומרתה להוביל את החברה הישראלית . הרב יעקב מדן העלה את הטענה הזאת עוד בזמן ההתנתקות , כאשר אמר בריאיון לעיתון הארץ : היה מי שחיפש את הציונות הדתית כדי לתקוע לה סכין בגב . היה מי שהחליט להחזיר את הציונות הדתית שלושים שנה לאחור — להחזירה לגודלה הטבעי , למקומה הקודם [ ... ] אצל חלק מהאליטות החילוניות השבירה של הציונות קנאית המנסה לערער את הדמוקרטיה הישראלית . אבל בסופו של דבר גם היום אין ברירה . צריך להעמיד מול הקבוצה הזו את המולוטוב [ ... ] הסיטואציה היא סיטואציה אלטלנית . גורלה של הממלכתיות הישראלית מוטל על הכף .
|
|