על הספר ועל עצמי – חיים בשני העולמות

עמוד:12

אהבה , וגם רגעים וחוויות של צחוק והומור . המשותף בינינו התבטא בדיבור הישיר אליי , כאילו הייתה זו שיחה מתמשכת בינינו , כגון “ תראי , עדנה " , “ את הרי יודעת " , “ כמו שזכור גם לך " , ופניות ישירות חבריות אלי בשמי או כמו שאמרה לי גילה , “ לך אני לא צריכה לספר , את הלא יודעת כמוני איך זה היה " . אני יודעת שהיענותם ופתיחותם של ההורים הושפעה מן הרצון להאיר לפני הקוראים את החוויה האנושית המורכבת של הורותם המיוחדת בדרך שתאפשר יתר הבנה של התנסות חיים ייחודית זו . סיפוריהם של ההורים מאפשרים להתבונן בחייהם כמו בטיפה של מי ים שמחזיקה בתוכה את מכלול מרכיבי האוקיינוס . כל סיפור חיים הוא עולם ומלואו . עם זאת , אין אלה סיפורים הרואיים או מלודרמות גדולות . כל הורה מתאר פיסות חיים אמיתיות רבות רבדים , שהן החיים עצמם . סוגיות רבות שהועלו בסיפורי ההורים ממשיכות להעסיק גם אותי ומעלות שאלות חוזרות ונשנות . האם במשפחתי התקרבנו אי - פעם לאותה “ משפחה אידאלית " המוכרת לנו בעיקר מאמצעי התקשורת , המתמודדת באהבה עם האתגרים הקשים ? האם הייתה בינינו התגייסות למען הנושא המשותף ? מהו המחיר שנדרש מכל אחד מאתנו ? האם ידענו לנתב את הכעסים והאכזבות לאפיקים שאכן אפשרו לכל אחד מאתנו לבחור את דרכו ? האם הצלחנו ליצור בביתנו רוח של עשייה והשקעה מבלי לאבד את תחושת התמיכה והאהבה ? אינני יכולה להביא לפניכם , הקוראים , סיפור בנוסח “ כיצד ניצחתי את האוטיזם " . בכך אחטא למציאות . האוטיזם חי וקיים . לא , לא הצלחתי למגרו והוא עדיין ממשיך להשפיע על כל דקה בחיי . הוא קיים גם ברקע חייהן של בנותינו , אחיותיו של דרור . אינני יכולה לצייר תמונה ורודה של “ סיפור אהבה משפחתי " העלול לשמש מופת מזויף ומודל לחיקוי . במשפחתי , כל אחד נקט דרך אישית משלו של התמודדות . גם אין בידי דוגמה ל " התמודדות מוצלחת " , כי לא ברור לי בדיוק למה הכוונה . כל אחד מבני משפחתנו לקח את חייו עם דרור למקום אחר , ומהמקום הזה הוא עיצב אותם בדרך שלו . המשותף לכולנו הוא שלמדנו לא לוותר על עצמיותנו . כהורים , שנינו הצלחנו לבנות את עולמנו המקצועי המיוחד , וגם אחיותיו של דרור מצאו את דרכן להקים משפחה בריאה משל עצמן ולתרום לאנשים הזקוקים להן באמצעות עמדותיהן , המתבטאות במקצוע שבחרו . בהסתכלי לאחור , עדיין חיים בי הצער , הכאב והאובדן ומציפים מדי פעם בנחשול של רגשות . אך כיום הפך בני לחלק אינטגרלי ומשמעותי בזהותי , שאינו כרוך בהכרח בכאב . יש בי גם שמחה , חיוך , תחושת הישג – וקשר עם נפש קרובה ללא צורך במילים .

מכון מופ"ת


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר