|
|
עמוד:11
שלושים שנה לאחר מכן בביתנו בלהבים היינו כאיש ההוא . הילדים גדלו - אהובים , מאתגרים . משפחה רגילה , פרטית , נטמעת ביישוב הקהילתי שבו בנינו את ביתנו , בלי לבלוט , בתחושה שסוף - סוף ניתן לנו להיות כמו כולם ובה בעת להיות רק עצמנו , רק עצמי . שנים רבות ניהל יואל את מערך העבודה בשירות תדיראן בשלבו את יכולתו הטכנית המצוינת עם החיבה ללקוחות , לטכנאים , לאנשי צוות המשרד ולעמיתיו ברחבי הארץ . לימודיי האין - סופיים היו חלק משגרת חיינו . באותה העת כבר הסתיימה כתיבת הדוקטורט שלי בפסיכולוגיה , ונדמה היה שגם במסע הזה אפשר להתרווח מעט . בשבתות הנינוחות הייתי יורדת לקליניקה מתחת לבית , במפלס הגובל עם הגן , ובעודי מכינה עוד הרצאה או מסכמת דוח פסיכולוגי , הייתי רואה את יואל מטפל בעצים ובצמחים הפורחים בגינה . מדי פעם בפעם היה מביט בי מעברו השני של החלון וכמענה לדיאלוג משותף ארוך שנים היה עושה שימוש יצירתי בשפתי המקצועית ומסכם בקצרה : " זו התרפיה שלי " . הייתי מביטה באיש השלו והנינוח הניבט אליי מהחלון וחיוכו ממיס את לבי כמו אז , כשהייתי נערה צעירה כל כך , בסיפוק ובמלאות של שמחה על השלם גם כשהוא אינו מושלם . צלצול פעמון האזהרה הראשון על כך שהשקט הזה זמני ושברירי אל מול פגעי העולם העלולים להגיע אל מפתן ביתנו , נשמע בשבת אביבית בסוף מאי . 2000 בעמודי מוסף ידיעות אחרונות בלטה הכותרת " צלילה ממארת " , ואחריה התחקיר שעשו העיתונאים צדוק יחזקאלי וענת טל-שיר על ריבוי התחלואה בסרטן בקרב לוחמי השייטת שהתאמנו וצללו בקישון ( יחזקאלי וטל - שיר , 26 , 2000 במאי ) . האזעקה נשמעה מרוחקת כל כך עד שכמו רבים אחרים העדפתי להשתיקה ולהמשיך בסדר חיינו , מסרבת להכניס אליו איום וחרדה . חודש וחצי לאחר מכן הסתובבתי לבדי בלונדון , נושמת אנגלית ואת החירות המוחלטת בפסק הזמן שלקחתי . פתאום , במפתיע , שמעתי את אי - השקט ואת צעקתו , שכל כך לא התאימו למקום ולזמן . עשיתי כמעט כל מה שאפשר כדי לסלקו , ולא יכולתי . בלונדון הייתי רחוקה כאוקיינוס של זמן משירותו הצבאי של יואל ומהתקופה הארוכה שאימן חיילים בסירות הגומי בקישון . פצעי מלחמת יום הכיפורים ואימת הסירות
|
|