|
|
עמוד:11
לדעתנו יש לפרש את החיסיון העיתונאי כך שבעליו הוא העיתונאי . אם מקור מסרב לגלות את זהותו ואת המידע שמסר , והעיתונאי מבקש לחשוף מידע זה , בית המשפט יוכל לאפשר את חשיפת המידע לאחר שקילה ; ואילו אם מקור מעוניין לחשוף את זהותו והמידע שמסר בבית המשפט , והעיתונאי מסרב , בית המשפט לא יפרש את הסכמת המקור כאילו היא מסירה את הגנת החיסיון , ולכן רק במקרים חריגים יינתן צו המחייב את העיתונאי לחשוף את המידע . עם זאת נציין כי במצב האחרון יוכל המקור לחשוף את המידע מחוץ לכותלי בית המשפט , אם הוא חפץ בכך . הצעתנו מעצימה את כוחו של העיתונאי אל מול המקור . בה בעת אנו סבורות כי על מנת להגיע לאיזון מיטבי במערכת יחסים זו יש גם להעצים את כוחו של המקור בשתי דרכים : . 1 ביסוס זכותו של המקור לתבוע את העיתונאי במקרים של הפרת הסכם החיסיון . . 2 שינוי סעיף 117 לחוק העונשין , העוסק בגילוי מידע על ידי עובדי ציבור , וצמצומו רק למצבים שבהם גילוי המידע מעמיד בסכנה אינטרס ציבורי חשוב והאפשרות לטפל בגילוי המידע באמצעות האיסורים הקיימים בדין אינה מספקת . ההצעה נובעת מתפיסתנו הבסיסית שראוי להעצים את כוחו של עיתונאי כדי שיוכל לעשות את התפקיד המוטל עליו לצורך קיום הליך דמוקרטי תקין , ובד בבד להעצים את כוחם של מוסרי מידע מטעמים מוסריים . ג . חיסיון עיתונאי : גם בהליכי חקירה ובהליכי חיפוש פרקטיקות הנוגעות לאישור הפעלה של אמצעי חקירה וחיפוש נגד עיתונאים , הן על ידי רשויות האכיפה והן על ידי בתי המשפט , מאיימות על מימושו של החיסיון העיתונאי . אם הרשויות יכולות להפעיל לחץ על עיתונאים או להאזין להם ולעקוב אחריהם , אין כל צורך בהליכי הסרת חיסיון — הרשויות יכולות להגיע בעצמן אל המידע . ברוח ההמלצות של דוח ועדת מעוז ושל ד"ר ישגב נקדימון , ומתוך מתן מענה לאיומים הייחודיים לעידן הדיגיטלי , אנו מציעות כי החיסיון העיתונאי יחול בעוצמה זהה גם במסגרת הליכי חקירה וחיפוש .
|
|