|
|
עמוד:8
. 1 מטפלים אמורים להיות ניטרליים מבחינה מוסרית וערכית , ואילו אנשי חינוך ( כמו גם הורים ) מחויבים להנחיל ערכים ברורים שהחברה ובית הספר דוגלים בהם . . 2 בדרך כלל מטפלים אינם נוקטים עמדה ואינם מתערבים בקונפליקטים של המטופלים שלהם . לעומת זאת , אנשי חינוך , כמו גם הורים ובני / בנות זוג , נוקטים עמדה פעילה ולעתים אף מתערבים בקונפליקט של החניך או של הבן / הבת . . 3 מטפלים עובדים עם מקרים קיצוניים יחסית ו / או פתולוגיים , ואילו אנשי חינוך ( כמו גם הורים ובני / בנות זוג ) נמצאים לרוב בקשר עם אנשים שאינם מאובחנים כמי שיש להם בעיות פתולוגיות . הבחנה זו נמצאת בבסיסה של הפסיכולוגיה החיובית , המתמקדת בהיבט הבריא והחיובי של האדם ומבקשת להעצים את תכונותיו החיוביות כדי שיחיה באושר וברווחה נפשית ( להרחבה ראו סליגמן , . ) 2005 . 4 האמפתיה בין המטפלים למטופלים איננה הדדית , כלומר המטפלים נכונים להתעניין , להשקיע ולתת מעצמם , מבלי לתבוע ממטופליהם להשיב להם באותו מטבע . במובן זה אנשי חינוך והורים דומים למטפלים – הם אינם מתנים את האמפתיה בקבלת יחס דומה מהחניך או מהילד . היחסים בין איש חינוך ותלמיד אינם מתבססים על שוויון ועל איזון בין הצדדים , בניגוד לזוגיות שבה יש דרישה וציפייה לאמפתיה הדדית . לאיש חינוך צריכה להיות יכולת לעמוד לצדו של החניך ובו-זמנית להיות גם " נגדו" ( להרחבה עיינו במושג " הקפה" בספרו של בובר , תשל . ( "ג הוא המבוגר האחראי בשטח , ועליו לאזן בין אמפתיה ובין תקיפות וסמכותיות . כדי לעשות זאת עליו להפעיל בעיקר את אישיותו , את נפשו הרגישה והאוהבת וכן את דאגתו ואת האכפתיות שלו שהתלמיד ילמד ויצמח . אנשים שונים זה מזה בדרגת האמפתיה הטבעית שלהם , אך אפשר בהחלט ללמוד , להשתפר ולהעלות את רמת האמפתיה , כל אחד ביחס לעצמו . אמפתיה היא נשמת אפו של החינוך , כפי שאהבה היא נשמת אפה של הזוגיות . אני מאמין שכל איש חינוך צריך לשאוף שחניכיו ירצו לשהות במחיצתו , לשוחח עמו , להיוועץ בו , לגלות לו את צפונות לבם ואף להעז ולהתווכח עמו . הדרך להגיע לכך היא לכבד את החניכים , להתמסר להם , לגלות אכפתיות כלפיהם , להעניק להם חום ולהפגין אהבת הבריות . התהליך האמפתי הוא ביטוי אמיתי של נשמה חינוכית .
|
|