|
|
עמוד:11
הצעקה עומדת כקוטב לצדקה . התורה מצווה על הזהירות המיוחדת הנדרשת כלפי כל קבוצה מוחלשת . אך היא לא מסתפקת בציווי ומוסיפה לו גם אזהרה : "כי אם צעק יצעק אלי - שמע אשמע צעקתו . " צעקה היוצאת מפיו של עשוק ורצוץ אינה הולכת לאיבוד . אם לא יהיו אוזניים קשובות במרחב הקיום האנושי של אותו אדם , תישמע הצעקה באוזני האל , אך אז מבטיח ה ' את תגובתו הקשה , מידה כנגד מידה . כשהעבד , או כל חלש אחר בחברה , מגיע לעומק המצוקה - מתפרצת מפיו הזעקה אל החלל הפנוי . אותה זעקה לעולם לא תלך לאיבוד . האמונה בהקשבה אלוהית השומעת זעקת הדל מוכרחה לחדד את הרגישות לדיבורי מצוקה לפני שהם הופכים לזעקות . על מי חלה חובת התגובה לצעקה ההתארגנות החברתית עשויה לשחרר את הפרט מאותה הקשבה לצעקת הדל . ככל שמתרבים גורמים רשמיים המופקדים על רווחת הפרט והיענות לצרכיו כך מצטמקת לה חובת היחיד להקשבה ולפעולה . התעצמותה של מדינת הרווחה במאה ה 20 - הולידה מערכות המבק שות לקחת אחריות " מעריסה ועד קבר " על כל אחד מאזרחי המדינה . ברור שאחריות קולקטיבית מייצרת תודעת שחרור של הפרט מצעקת הדל , שהרי לא עליו מוטלת האחריות לרווחת הזולת . הדילמה הזו לא נולדה עם היווסדות מדינת הרווחה אלא היתה מוכרת היטב כבר בימים מוקדמים , עת החלו לצמוח הקהילות בישראל . מעמדה של הקהילה כאוטונומיה לצורכי הפרט בתוך מעטפת שלטון מדיני אחר השתנה ממקום למקום , בהתאם למערכת היחסים בין השלטון המרכזי והשלטון המקומי . בבבל של המאה ה 3 - לספירה התעצם מאוד השלטון של ראש הגולה ושימש מופת לארגון הקהילות במשך מאות שנים . הסיפור שלפנינו מדגים את הדילמה המוסרית של אחד מגדולי חכמי התלמוד , האמורא שמואל , אל מול צעקת הדל ( שבת נה , ע : ( א " רב יהודה הוה יתיב קמיה דשמואל , אתאי ההיא איתתא קא צווחה קמיה , ולא הוה משגח בה . אמר ליה : לא סבר ליה מר ( משלי כא ) אטם אזנו מזעקת דל גם הוא יקרא ולא יענה ? אמר ליה : שיננא , רישך בקרירי , רישא דרישיך בחמימי ; הא יתיב מר עוקבא אב בית
|
|