|
|
עמוד:11
הגיבור המקראי בא והולך , יושב ועומד , אוכל וישן , נאבק , נופל וקם - ומרבה לדבר . יש שהוא שמח וטוב לב , יש שהוא חרד וקורא אל אלוהיו , אבל הוא ממעט לחשוב , לומר בלבו , להתלבט בין טוב לרע , להתחרט על מעשיו . כל אלה עולים כמובן מתוך הסיפורים והדיבורים , אבל המספר מעדיף בדרך כלל שלא להרבות דברים על הנעשה בתוך לבו של גיבורו . הקורא את סיפורי העלילה של התנ " ך זכאי וגם נדרש אפוא להשלים את החסר בכוחות עצמו , וכך הופך הוא לשותפו הפעיל של המחבר בעיצוב הדמויות ועולמן הפנימי הסמוי . שותפות פעילה כזו אינה דורשת מאמץ מרובה כאשר התנהגותו של הגיבור והתפתחות העלילה מובילות את הקורא למסקנות ברורות באשר לרגשותיו ולמחשבותיו , ולשיפוט חד - משמעי של התנהגותו . כאשר רואה יעקב את כתונת הפסים של בנו אהובו יוסף שנשלח לדרך רחוקה כשהיא טבולה בדם , ושומע את דברי בניו , הוא מסיק כי " חיה רעה אכלתהו , טרף טורף יוסף " ( בראשית לז , לג . ( וכאן מתוארת תגובתו הפיזית והמילולית של יעקב : "ויקרע יעקב את בגדיו וישם שק במתניו ויתאבל על בנו ימים רבים ... ויאמר כי ארד אל בני אבל שאולה " ... ( לז , לה - לו . ( הקורא אינו נדרש למאמץ כדי להשלים את החסר ולפענח את רגשותיו של יעקב . אבל מה באמת חשה בת שבע שעליה מסופר : "ותשמע אשת אוריה כי מת אוריה אישה ותספד על בעלה . ויעבר האבל וישלח דוד ויאספה אל ביתו ותהי לו לאשה " ( שמואל ב יא , כו - כז . ( האומנם התאבלה בת שבע בכנות על בעלה המת וספדה לו , או שהתנהגות זו היא חלק מהתרמית הגדולה האופפת את התנהגותה של בכל אותה פרשה אומללה - נושא שיידון להלן בהרחבה בפרק השנים - עשר . לא נדע לפענח נכונה את תחושותיה הפנימיות של בת שבע אלא אם כן ננתח כראוי את חלקה האמיתי בסיפור הקשה שבמרכזו דוד , בת שבע ואוריה החתי .
|
|