|
|
עמוד:10
הבן ועד כמה חשש , מה הבינו הנערים ומה ידעה שרה , אמו של הקורבן המיועד . במקום אחד מובאת שאלתו התמימה של יצחק : " הנה האש והעצים ואיה השה לעולה ?" ( כב , ז ) ותשובתו הסתומה של האב לאמור : "אלהים יראה לו השה לעולה בני , " שאליה מתלווה האמירה הרכה משהו , " וילכו שניהם יחדו " ( כב , ח , ( אבל עד מהרה נבלמים ניצני הספק והרגש העמומים והסיפור חוזר אל מתכונתו העניינית . הדרמה האנושית הקשה מנשוא מקופלת בתוך סיפור שוטף , וגם הנאומים הקצרים ועתירי הפאתוס מושמעים רק מפיו של מלאך . לא נמסר לידינו מפתח ללבותיהם של גיבורי העקדה , וכבר עמדו חכמים וחוקרים על כך שביטויים כגון " ויאמר פלוני בלבו " אופייניים דווקא לרשעי המקרא כגון עשו ( בראשית כז , סא ) , המן ( אסתר ו , ז ) או הנבל הכופר בקיום האל ( תהלים יד , א ; נד , ב ) . בספרות העת העתיקה יש גם גישות אחרות . בניגוד לשתיקת המחברים של ספרי המקרא , מרבים סופרי יוון הקדומה לעסוק דווקא בעולמם הפנימי של גיבוריהם . הדברים נכונים באשר לשכבה הקדומה של ספרות זו ובראשה כתביו של הומרוס , וגם לגבי התקופה הקלאסית במאות החמישית והרביעית לפני הספירה , שבהן פעלו מחברים כאייסכילוס , סופוקלס ואוריפידס , והם שיצרו את רוב הטרגדיות הגדולות . שלושת האחרונים הם מחבריהן של טרגדיות נודעות ובאופן כללי נכון לומר שז ' אנר המחזה רווי תיאורים ודיונים מתוך עולם הרגש והמחשבה של הגיבורים הספרותיים הרבה יותר מאשר יצירה של פרוזה . ברור שגם סופרי המקרא התעניינו בעולמן הפנימי של הדמויות , אבל המסורות הספרותיות שהם החזיקו בהן נטו להסתיר זאת ולהניח בידי הקורא מרחב ניכר של פרשנות והערכות . נאמן לדרכו הספרותית , מקדם המספר המקראי את העלילה ואת הידע על אודות גיבוריה באמצעות שני כלים עיקריים : המעשה והדיבור .
|
|