|
|
עמוד:יב
ל"אנגליה הישנה , " למה שהפילוסוף המדיני פיטר לאסלט קרא לו בפשטות " העולם שאבד לנו . " אין להתפלא אפוא על כך שבשנת , 1687 מחבר פוליטי שמרן סבר שהשם שיצא למילטון כמשורר הזדהם משום שהיה קשור להריגת המלך ותמך בה . מילטון " היה אדם , " כותב ויליאם וינסטנלי , " אשר מטבע ברייתו ראוי היה להימנות עם החשובים במשוררים האנגלים שלנו . אבל תהילתו כבתה כנר בהרף עין , וזכרו יעלה סירחון תמיד , אף שעשוי היה לחיות בכבוד רב מוניטין לעד , אלמלא היה בוגד ידוע לשמצה . " גן העדן האבוד של מילטון היה מקנה לו את מקומו כמשורר הגדול ביותר בקנון של הספרות האנגלית , אלמלא הדבר שווינסטנלי ( ועמו עוד רבים ) ראה כבגידה הפוליטית הנתעבת שלו בשם השליחות המהפכנית נגד צ'רלס . כך גם תומס יולדן , משורר משלהי המאה השבע עשרה , בכתבו על ההוצאה המחודשת לאור של שירתו וכתביו הפוליטיים של מילטון , הילל את " המשורר" אשר צייר את " ניצחון השמים שאין סוף לו בפסוקי שירה בני אלמוות , " אבל לא את האדם שהניף את " העט החוטא , שכיר החרב , " העט " המעליב את הטובים בנסיכים , הטובים בבני האדם . " יולדן ווינסטנלי רצו שנותני החסות הממסדיים אשר קילסו את גן העדן האבוד הקלאסי ופיארו אותו יזכרו את עברו הפוליטי של מילטון , הקשור להריגת המלך . במהלך כל המאה השמונה עשרה והמאה התשע עשרה היו כאלה , בעיקר הנאמנים לזכרו של המלך צ'רלס , שכינו את הפרוזה הפוליטית של מילטון " איבריו הכעורים למראה . " אמנם גן העדן האבוד היה לקלאסיקה שאין עוררין עליה , אבל למי ש"נצרו את זכרו של מחבר גן העדן האבוד כמאמין אדוק" הוזכר תכופות כי מילטון " הכופר המשוקץ" היה , כפי שכתב מבקר בן המאה התשע עשרה , בין השאר , " אריאני , פוליגמיסט , מטריאליסט , הומניטריאני ולמעשה , תנא מסייע לכל שגגה כמעט אשר דבקה בכנסיית האל . " תועמלנים שמרנים דוברי ממסד הכנסייה האנגליקנית והמלוכה היו אפוא מזועזעים מן העמדות הפוליטיות של מילטון , וכמוהן גם מהתיאולוגיה שלו . הייתה גם תנועה מנוגדת ומקבילה , של אלה שביקשו לפאר את מורשתו הפוליטית הרדיקלית של מילטון , לעתים על חשבון תהילתו כמשורר . ההוגה התיאולוגי פוליטי הרדיקלי ג'ון טולנד , אשר כמוציא לאור הראשון של כל כתבי הפרוזה הפוליטית של מילטון ב 1698 ניכס את המשורר למסורת הרפובליקנית , מספר על עצמו שהיה מזועזע מכך ש"הכרכים המצוינים
|
|