|
|
עמוד:יב
שהתגבשו סביב נושאים מסויימים , כשכל סוגה מאופיינת במערכת סגורה ונוקשה למדי של כל י ל י ים , במוטיבים קבועים שצפויים בה , בדרכי ביטוי מקובלות ואפילו בניבים לשוניים מסויימים שאימצה לעצמה . בצד הצורות הקלאסיות של השירים שווי החרת התרבו בה גם הצורות הסטרופיות של ' שירי האיזור ' . ' להלכה ולמעשה כבר שלטה בשירה הערבית ההשקפה הדואליסטית שהבדילה בין התוכן כגופו של השיר לבין עיצובו בלשון כלבושו המקושט . כבר רווחה התפישה שהבדילה בק 'ענייך הדיבור השירי לבין '' תמלילן . ' עם התפתחות סגנון השירה 'החדש והמפליא' - סגנון הבךיע - הגיעה לשיאה גם הנטייה לאסתטיקה אורנמנטאלית והיןשב , הן של יוצרי השירה והן של קהל היעד שלה , היה נתק בעיקר לקישוטיה . בכל אלה - בתכניה , בדרכי הבעתה ובחוקי הפואטיקה שלה - הולכת שירת החול העברית בספרד בעקבות השירה הערבית . כבר במחצית הראשונה של המאה האחת עשרה , שניים שלשה דורות לאחר התחלותיה המהוססות , היא הגיעה להישגים שמכל בחינה חשובה לא נפלו מהישגיהם של גדולי המשוררים הערבים . ש > רת החול — הלשק , הסוגות והנושאים משוררי ספרד ופייטניה דחו את לשונם הקשה והסתומה של הפייטנים הקדומים וההולכים בעקבותיהם . הם אימצו את לשון המקרא בטהרתה , כנתינתה במקור המקודש העתיק , ללא שינויים בולטים - אף שלא נמנעו מהרחבת תחומיה בדרכים שונות , ככל שצרכי הביטוי החדשים חייבו זאת . ב'ספר העיונים והדיונים' ( עמ' 202 והלאה ) נתן משה אבן עזרא ביטוי קיצוני להשקפה שרק בנאמנות מוחלטת ללשון המקרא תושג הצחות הנכספת של שירה צלולה ומדוייקת . הוא אף מטיף להימנע ימן הדיבור המעורפל , ' לברוח מן הלשק הגסה ולרחוק מן הביטויים המוזרים . ' תהא לשונך פשוטה לא צריכה פירוש ומובנה לא זקוק לדרוש , ' הוא מפציר במשורר המתחיל , שכן צודקים האומרים ש'הטוב בשירים מה שיחידי הסגולה מרוצים ממנו ובני העם [ הפשוטים ! מבינים אותו' 1 שם , עמ' . 1155-154 בגמישות מפתיעה וכמעט בלי משברים הסתגלה 'לשון הקודש' עתיקת הימים ליעדה החדש . עד מהרה למדו המשוררים לחבר בה במשקל ובחרוז שירים על כמעט כל הנושאים שאיפיינו את הסוגות השונות של השירה הערבית . כמתחייב מתלותם בחסדי פטרונים עשירים הירבו לכתוב
|
|