|
|
עמוד:13
כך , שנים ארוכות בל נמנע מלכבול את עצמו גם למחנה פוליטי מסוים , אף שאהדתו הטבעית הייתה נתונה לשמאל והוא לא חסך את שבט לשונו מממשלות הימין וממפלגות הימין , שנתפסו בדרך מסורתית כעוינות את אנשי הרוח . נכון : במערכת הבחירות של 1972 הוא הצהיר בגלוי על תמיכתו בקנצלר הסוציאל-דמוקרטי וילי ברנדט ובמדיניות שיזם לנרמול היחסים עם המדינות הקומוניסטיות . אבל זה היה מקרה יוצא דופן , ובל נימק אותו במונחים לא פוליטיים-מפלגתיים : הוא הזדעק להגן על גרמניה ואירופה מפני קולות לאומניים צורמים , שעלו משורות הימין האכולות טינה . אינטלקטואלים וסופרים אחרים , גינטר גראס הידוע שבהם , הצטרפו כנואמים ותועמלנים למסעות בחירות של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית . בל תמיד סירב . יחסו לפוליטיקה ולעושים בה היה של כבוד וחשד : הוא התחכך בהם , אבל סירב ללבוש כובע של פוליטיקאי ולשחק במגרש המפלגתי . גם בעשור וחצי האחרונים לחייו , שבהם גלש לאינפלציה של אקטיביזם פוליטי , ולעתים רבות מדי תוך חילופי גידופים מיותרים עם עיתונאי חצר ימניים , הייתה פעלתנותו הפוליטית נונקונפורמיסטית בחריפות צביונה האינדיווידואלי . בל הלך בתלם שהתווה לעצמו , ולא נסוג כשחשב שראוי לתקוף גם את מפלגות השמאל וממשלותיו . כך היה בזמן שחלק גדול מהשמאל הגרמני העלים עין , מטעמים טקטיים , מהפגיעה החמורה בזכויות אדם במדינות הגוש הקומוניסטי , ובהן המדינה הגרמנית השכנה ממזרח . בל , שהיה מיודד בין השאר עם הסופר הרוסי הגולה אלכסנדר סולז'ניצין , לא בלם את פיו והקציף עליו את זעמם של שותפים לדרך , שטענו שהוא מזיק למדיניות של הפגת המתח עם מזרח אירופה , שהוא עצמו הרי צידד בה ! בל לא צהל במקרים שבהם הוכתר לרועה העדר , ומעולם גם לא רצה ללכת כעיוור עם העדר . האינדיווידואליות האישית ועצמאות
|
|