|
|
עמוד:10
היחס הגרמני אל בל היה מאז ומתמיד כפול ורווי סתירות , אהבה ושנאה בכפיפה אחת , אהדה ותיעוב , מזמורי הלל ושירי לעג . שום קונצנזוס גרמני לא התגבש בחייו לגבי דמותו . גם בשנים שבהן זכה לתהודה עצומה , היו עבודתו ואישיותו שנויות במחלוקת תמידית , ואף הולכת וגואה . החל בשנות השישים ניטשו בין מבקרי הספרות בגרמניה ויכוחים עזים על איכותה הפואטית של יצירתו הסיפורית , חשיבותה האסתטית ויומרתה המוסרית . לדוגמה : גישתו הפואטית בדבר הפונקציה החברתית והתביעה האתית של הספרות - גישה שתימצת בנוסחה קלישאית מעט , "האסתטיקה של ההומאני" - נתפסה לא אחת כאנכרוניסטית לאור התפיסה המודרנית השלטת של "אמנות לשם אמנות , " הקובעת את עצמאותה של האסתטיקה ומשחררת אותה מעול המוסר . בשנות השבעים , שנות הטרור של "כנופיית באךר-מיינהוף , " רבים ערערו גם על דרכו כסופר מעורב פוליטית וחברתית , הנכון מיד להשמיע את קולו מחוץ לתחום הספרות . מצד אחד , הוא היה מטרה להתקפות פוליטיות חריפות . מצד אחר , הוא נחשב לערכאה מוסרית עליונה . בעיתונות הימנית הוא הושמץ ללא הרף ונפל קורבן לאווירה אנטי-ליברלית . נכתב שהוא מסוכן יותר מארגון הטרור , שעקבות של דם מוליכים מהפעולות הרצחניות אל סף דלתו של הסופר , שהוא אביה הרוחני של הטומאה , שבל הוא שהוליד את האלימות בהתבטאויותיו הביקורתיות הפומביות כנגד מנגנוני המדינה , ובייחוד המשטרה . בחוגים אחרים ראו בעמדתו הביקורתית דווקא את תפקידו כ"מורה ומלמד של גרמניה . " מלבד הכינוי "מצפון האומה , " שכבר 1961-ב ניתן לו למגינת לבו בשבועון החדשות הר שפעל , הוא כונה לא אחת גם " סניגורם של החלשים" ו"מגן החירות והרוח החופשית . " ובכל זאת , את עיקר ההכרה במעמדו המוסרי והרוחני הייצוגי הלא
|
|