|
|
עמוד:12
זמן שלא נשלם , בלשונו של וייטהר . ההתבוננות ההיסטורית הופכת את כיוון המבט מן העתיד אל העבר , ויוצרת תוך כדי כך את ההווה , שממנו נמתחים כיווני הזמן . ני ] לא באקראי יוצרת ההתבוננות ההיסטורית את המרכז של ההווה , או מעלה את ההווה למדרגה של מרכז . על ידי יצירת ההווה כמרכז מתאפשרת כל עצמה של התבוננות היסטורית בחינת התבוננות ניסיונית , שעניינה לעולם בנתון . ראש המוצא של המחקר ההיסטורי הוא התעודה הנתונה , השרידים הפיסיים או הארכיאולוגיים , המנהגים , החוקים וכיוצא בהם . כל אלה נתונים בהווה , ואי אפשר שהנתון יהא קיים שלא בהווה . ההכרה ההיסטורית , כל שהיא הכרה נסיונית ולא ספיקולאטיבית , עוסקת בנתון שבהווה ולא בהתרחשות הממשית שבעבר . זו אינה נתונה לה להכרה ההיסטורית , אלא משמשת בידה עזר מיתודי בדרך הסברת הנתון . המחקר ההיסטורי מפרש את התעודה ומגלה את פניה על ידי כך , שהוא מעמידה כמסובב של התרחשות בעבר . המחקר ההיסטורי נוגע בהתרחשות הממשית דרך הנתון , שהוא גיבושה של התרחשות זו , אבל לעולם אין המחקר מתייחם להתרחשות שבעבר התייחסות במישרין . המחקר ההיסטורי לא זו בלבד שהוא הופך את כיווני הזמן' אלא הוא גם מחבר את ממדיו של הזמן . הוא מוסב על שני הממדים מתוך שהוא מעמידם על שתי רמות שונות לפי אופניהן ו ההווה כמימד הנתון , והעבר כמימד ההתרחשות . ההת רחשות שאליה נזקק המחקר ההיסטורי אינה ההתרחשות הממשית , זו הפונה אל העתיד , אלא זו התרחשות בנויה ועומדת בעבר , התרחשות המסתיימת בהווה ובתעודה שבו . ההיסטוריה מצדה האובייקטיבי כתולדות — אחיזתה בהתרחשות , ואילו ההיסטוריה מצדה הסובייקטיבי כדברי הימים — אחיזתה בתעודה . העיון בתעודה הוא מעיקרו עיון של ביקורת . העיון מגלה בנתון את אופיו כערוך שכבות שכבות , שמיעוטן שתיים : שכבה חומרית ( האבן , ההתנהגות מצדה הגשמי , וכר ) ושכבה של מובן , היא משמעותה של הכתובת שעל גבי האבן ; זהו תוכן עדותה , אם ניצחון צבאי או מאורע הקשור בחיי המשפט של התקופה , וכדומה . על פי המובן מבקשים אנו לפענח את ההתרחשות ואת ההתכוונות של התקופה ההיסטורית הקודמת . על כן בעייתה של החקירה ההיסטורית היא , כיצד מגיעים להשגת קישורם של החומר והמובן זה בזה בנתון ההיסטורי , ומה טיבו של קשר זה שאנו משיגים כאן . אנו נוגעים כאן באב מושגה של ההכרה ההיסטורית , רצוני לומר : "הרוח האובייקטיבית . "
|
|