|
|
עמוד:7
סביבי . גם כשמישהו דורך עלי מבלי משים , אני לא מגיב . אני לא כאן . הצופים אינם יכולים לדעת כמה קשה להימצא בו זמנית בשתי רמות מציאות . אינך יכול להיות רגע כאן ורגע שם . אתה חייב להתנתק כדי להיות שם . איו זה מרחק מדיד , שכן מדובר במעבר בין ממדים , פיזי ותודעתי . איך חוצים את החלל מממד אחד למשנהו בלי להישרף ? בנקיטת עמדה . אתה קובע את גבולות המקום ואת משר הזמו , את הסצנריו של הפעולה , אתה מסמו מטרה , שאינה בהכרח בטווח ראייה או הכרה . אתה מתחייב לעמדה שבחרת . העמדה הופכת להיות המסכה האתית שלר . העמדה היא הקרדו , היא הלוחות הקראמיים שנועדו להגו על חללית הגוף במעבר ביו הממדים . המופע מתקרב לסיומו . אני חש כמו פועל ייצור בסדנת יזע . מאט קצב . מפחית טונוס . אני חווה את הוורידים המנופחים בצדעיים ועל המצח . הראש עדייו מורכן אל לוח הראי , אני חש גאות פנימית . אני עומד לבכות . דקות אחדות חולפות , אני מתעשת , מחליט לפרוק את אביזרי הגוף ; את כפפת העור עם עפרונות הצייינה גרף הצבעוניים ואת ברכיות הספוג שעל ברכי וזרועותי . כשאני מזדקף ומנסה לעמוד , תוקפת אותי סחרחורת . אני מתיישב , משעיו את הגב אל הקיר , מודע לכר שעדייו לא החלפתי מלה עם ליאור ויונתן , שבמשר שעות ארוכות תיעדו את המופע . אני לא מסוגל לדבר . אני זקוק לזמן כדי לחזור ולהתמקם במרחב של הכאן והעכשיו . תחושה בלתי מוכרת של כישלון מתחילה לצוף : לא דייקת בתווי הציור , לא היית נאמן לפרטים הקטנים . אתה אשם בהחמצת הרגע , בידיעה שלא היה באמת חיבור ביו העולמות . או שזה סתם דיבור על ממדים או שנכשלת . נחתת בשלום , אבל לא הגשמת את היעד שהצבת אתה עצמך . אתה יוצא מרוט , פגוע וכאוב . אתה
|
|