|
|
עמוד:6
באמצע אי תנועה , למרגלות מגדל עזריאלי נתל אביב , כורע מקבץ נדבות על ברכיו וזרועותיו . במשך שעות הוא ניצב ללא ניע בתנוחת כריעה , ראשו שמוט ביו כתפיו ; דומה שאיו לו פנים . עוברים ושבים אינם עוצרים מלכת . מי שמבקש להביט בו , מגניב מבט רק אחרי שחלף על פניו . מעטים מעזים להשליך מטבע , ממרחק מה , אגב הליכה . קשה לעמוד בפני שפלות רוח כזו . אמן הנדבות בחר להשפיל את עצמו . הפעולה שלו מודעת ( הוא דאג לכרית . ( כריעה אפיים ארצה במשך שעות דורשת מאמץ נפשי ופיזי . אפשר לראות בה סיגוף או התרסה , אפשר לטעון שזו בסך הכול מניפולציה . שכן הפעולה שלו מבקשת לזעזע , להוציא אותנו מהאדישות , ליצור אמפתיה . מוזיאון ישראל . ערב פתיחת המוזיאון המחודש . אני מציב על הרצפה מראה גדולה . במשך חמש שעות אני רוכן מעליה ומעתיק את דגמי הצמחייה המצוירים על תקרת בית הכנסת העתיק שבהורב , ( Horb ) גרמניה . אני מביט במראה כדי לראות את מה שמעליה , המשתקף בה במהופך , רוכן אל הרצפה כדי ללכוד את התקרה . התנוחה מתגלה כקשה לביצוע . כאב מצטבר בשרירי המפשעה , בשכמות ובעורף . אני נזכר בתנוחת הקבצן . אני שומע את הקהל שנאסף סביבי ואת ההערות שלו על המופע , אך מקפיד לא לזקוף את ראשי ולא להגיב . בין ציור התקרה לבין הרישום שלי מתקיים משחק מתעתע של היעלמויות והתגלויות . הציור שלי חוסם את השתקפותו של ציור התקרה בראי . כדי לראותו אני נאלץ לשנות את זווית הראייה , והדבר גורם לעיוות קנה המידה ולהשתנות מתמדת של הפרספקטיבה . פרמטרים משתנים . נקודות ציון נשמטות . הפרטים מתחילים לרצד מול עיני . לפרקים מופיעות בראי דמויותיהם של הצופים , לפרקים דמותי שלי . בשלב מסוים אני מחליט להתנתק , לאטום את עצמי ולא להגיב להתרחשות
|
|