לעתים מזומנות , בין מלחמה אחת לאחרת , נדמה שהישראלים מוותרים על המדינה . נולדנו לתוך המדינה , אנו שבעים ממנה ואיננו טורחים בהבנת חשיבותה . יש לה מומים מולדים וגם צלקות עמוקות שאנו הטלנו בה . לכן , במקרה הטוב , המדינה נתפסת כמובנת מאליה . במקרה השכיח היא מעוררת אנחה . במקרה הרע היא מושא לזלזול . יום העצמאות ירד מגדולתו . רובנו נהנים מחופשה אביבית , סביב מנגל עטור דגלים , בלי חגיגיות . זה עיוורון קולקטיבי מדהים . יהודי הדורות הקודמים מציצים בנו בחוסר הבנה : כל שקיוו לו התממש בנו , ואנו מושכים כתף בחוסר עניין . יהודי הדורות העתידיים יאשימו אותנו בבית הדין של ההיסטוריה על מה שהחמצנו בעבורם . להגנתנו נטען שלחמנו ושפכנו דם למען המדינה , שהבנו את ההכרח בצבא מגן לעם נרדף . זו אמת שיום הזיכרון מעיד עליה באלפי מצבות . ואולם הדורות הקודמים והבאים ישאלו : הקרבה זו — לשם מה ? כשיתברר שתשובתנו מגומגמת , הם ישיבו תחתינו : חשיבותה של המדינה בהיותה זרוע ארוכה של הזהות היהודית בדורנו . לריבונות ערך רב ממדי : בצד שמירה על עצם הקיום , היא אמורה להעניק לו עומק ותוכן ייחודיים . תפקידה לכונן מרחב ציבורי מדינ...
אל הספר