פרק שני איש של מלאכה אחת

א בשנת , 1970 בשעה שכותרות העיתונים בישרו מפעם לפעם על הרוג ישראלי נוסף בחזית הדרום , בלטו בשולי העמוד הראשי הספדים שהופיעו , כמעט מדי חודש בחודשו , על מנהיגי עבר ועל גיבורי תרבות שהלכו לעולמם : המשוררת לאה גולדברג , הסופר שמואל יוסף עגנון ( בעת לווייתו , אף שעגנון שמר מצוות , סירב בן גוריון לחבוש כיפה " במחאה על הכפייה והצביעות של הממשלה בחוק רישום ] מיהו יהודי , ( " ] האמן אביגדור המאירי , השרים חיים משה שפירא , זלמן ארן ויצחק גרינבוים והמשורר נתן אלתרמן . לא אחת התבקש בן גוריון לומר מילים " לזכרם . " ובכל פעם שכתב או הביע דברי כבוד על הנפטרים , חש כמו באגרוף של פיכחון כי נגזר עליו לסכם לא רק את חייהם , אלא גם את חייו . ושמא לא רק את חייו , אלא את תקופתו , את עידן גדולי התרבות שהיו ואינם . בעיקר התעצב על לכתו של אלתרמן , מחבר "הטור השביעי , " המדור השבועי בעיתון דבר , שליווה בשירתו את ימיו בראשות הממשלה . הקשר ביניהם היה הדוק והתאפיין בהערכה רבה . ב , 1953 כאשר פרש בן גוריון לשדה בוקר , כתב אלתרמן שיר הלל למנהיגותו . חשוב מכך , הוא תמך במאבקו בעת פרשת לבון , ואולי זו היתה התמיכה הפו...  אל הספר
עם עובד