משפט הטעם נבדל מן המשפט ההגיוני בזה : האחרון מעמיד דימוי תחת מושג של מושא , ואילו הראשון אינו מעמיד כלל תחת מושג , ? שהרי אילו העמיד , אפשר היה לכפות את ההסכמה הכללית ההכרחית על ידי הוכחות . אף על פי כן הוא דומה למשפט ההגיוני בכך , שהוא תובע כלליות והכרחיות , אך לא לפי מושגים של מושא , אלא סובייקטיבית בלבד . והנה המושגים מהווים במשפט את תוכנו ( מה ששייך להכרת המושא . ( אבל משפט הטעם אינו נקבע על ידי מושגים . לפיכך הוא מתבסס רק על התנאי הסובייקטיבי צורני של משפט בכלל . התנאי הסובייקטיבי של כל המשפטים היא היכולת לשפוט בעצמו או כוח השיפוט . כשמשתמשים בכוח השיפוט ביחס לדימוי , שעל ידיו נתון מושא , הריהו דורש את ההתאמה של שני כוחות דימוי : היינו של הכוח המדמה ( לשם ההסתכלות וההר כבה של הריבוי שבה ) ושל השכל ( לשם המושג בחינת דימוי האחדות של הרכבה זו . ( והנה מכיוון שלא מונח ביסודו של המשפט מושג על המושא , יכול המשפט להיות העמדה של הכוח המדמה עצמו ( בדימוי שעל ידיו נתון מושא ) תחת תנאים המאפשרים לשכל להגיע מן ההסתכלות למושגים . לשון אחר , מכיוון שחירותו של הכוח המדמה היא בכך שהוא יוצר םכימו...
אל הספר