ט. על קישור החקיקות של השכל ושל התבונה על־ידי כוח־השיפוט

השכל הוא מחוקק אפריורי לגבי הטבע , בחינת מושא של החושים , לשם הכרה עיונית של הטבע בתוך ניסיון שבאפשר . התבונה היא מחוקקת אפריורי לגבי החירות וסיבתיותה המיוחדת , בחינת העל חושי שבסובייקט , לשם הכרה מעשית לא מותנית . הרשות של מושג הטבע , מבחינת החקיקה האחת , והרשות של מושג החירות , מבחינת החקיקה האחרת , מופרדות לגמרי זו מזו על ידי התהום הגדולה הפעורה בין העל חושי ובין התופעות , ומחוסנות בפני כל השפעה הדדית שעשויות היו כשלעצמן ( כל אחת על פי עקרונותיה ) להשפיע זו על זו . מושג החירות אינו קובע ולא כלום מבחינת ההכרה העיונית של הטבע , ומושג הטבע אינו קובע ולא כלום מבחינת החוקים המעשיים של החירות ! ומשום כך מן הנמנע הוא לנטות גשר מן הרשות האחת אל הרשות האחרת — . אולם גם אם אין טעמי הקביעה של הסיבתיות על פי מושג החירות ( ועל פי הכלל המעשי שהוא מכיל ) מצויים בתוך הטבע , והחושני אינו עשוי לקבוע את העל חושני בסובייקט , הרי בכל זאת בכיוון זה אפשר ( אמנם לא מבחינת ההכרה של הטבע , אבל בכל זאת מבחינת התוצאות של החירות על הטבע . ( והשפעה זו כבר כלולה במושג של סיבתיות על ידי חירות , אשר פעולתה צריכה ל...  אל הספר