צורך של התבונה הטהורה בשימושה הספקולאטיבי מביא רק לידי היפו תיזות , וצורך התבונה המעשית הטהורה לידי דרישות : כי במקרה הראשון עולה אני מן הנגזר ומגביה ככל שאני רוצה בטור הנימוקים , ואני צריך לנימוק ראשיתי לא כדי לתת ממשות אובייקטיבית לנגזר ההוא ( למשל , Fiirwahrhalten 1 Weisheit 30 של קישור סיבתי של דברים ושינויים בתוך העולם ) אלא רק כדי לספק כשלימות את התבונה החוקרת שלי לגבי הנגזר . כך רואה אני לפני סדר ותכליתיות בתוך הטבע , וכדי שאהיה מובטח לגבי מציאותם , אין אני צריך לצעוד אל הספקו לאציה , אבל כדי להסביר אותם צריך אני להניח מראש אלוהות בחינת סיבתם ; שהרי כיוון שההיקש מן התוצאה על סיבה מסוימת ומובהקת כה בדיוק וכה כשלימות , כפי שאנו צריכים לחשוב את אלוהים , הוא לעולם לא בטוח ופגום , אי אפשר להביא הנחה קודמת כזאת לשימוש נוסף בשבילנו בני האדם אלא עד למדרגה של סברה תבונית כוללת . * ואילו צויר של התבונה המעשית הטהורה מבוסס על חובה לעשות משהו ( את הטוב הגבוה ביותר ) למו & א של רצוני , כדי לטפחו בכל כוחותי ; ותוך כד , שומה עלי להניח מראש את אפשרותו , ועל כן גם את התנאים לכך , כלומר אלוהים ...
אל הספר