פרשה ראשונה על הדיאלקטיקה של התבונה המעשית הטהורה בכלל

התבונה הטהורה תמיד דיאלקטיקה משלה לה , בין שמשקיפים עליה בשימושה הספקולאטיבי בין בשימושה המעשי ; כי היא תובעת את הכוליות המוחלטת של התנאים למען מותנה נתון , ואותה אפשר למצוא אך ורק בדברים כשהם לעצמם . אבל כיוון שכל המושגים של הדברים מן ההכרח שייוחסו להסתכלויות , אשר אצלנו , בני האדם , אינן יכולות להיות לעולם אלא חושניות , ועל כן אינן מניחות לנו להכיר את המושאים בחינת דברים כשהם לעצמם אלא בחינת תופעות בלבד , ובטור שלהן של המותנה ושל התנאים אי אפשר לעולם למצוא את הבלתי מותנה י או אז עולה תדמית ? בלתי נמנעת מתוך השימוש של אידיאת תבונה זו של כוליות התנאים ( ולכן של הבלתי מותנה ) לגבי תופעות , כאילו היו הן עניינים כשהם לעצמם ( כי בחינת כאלה מוחזקים הם בהעדר ביקורת מתרה , ( אך לעולם לא היינו עומדים על תרמיתה , אילולא היתד . מערטלת עצמה על ידי הניגוד של התבונה עם עצמה בשימוש בעקרונה להניח מראש את הבלתי מותנה למען כל המותנה — לגבי תופעות עצמן . אבל התבונה נאלצת על-ידי כר לעקוב אחרי מראית עין זו , כלומר ממה היא נובעת וכיצד אפשר לסלקה , דבר שאינו יכול להיעשות אלא על ידי ביקורת שלמה של כושר ההכ...  אל הספר