אפי , שלום , דני ונחום , אותם פגשנו כבר קודם , כאשר שוחחו על בעיות השיקום בשכונת התקווה , מעלים בקטע שלפנינו כמה מחוויותיהם כשחקני תיאטרון מזרחים בישראל . אפי : המודעות שיש לארבעת האנשים כאן לא קיימת אצל חלק גדול מאוד של האמנים , מפני שלהם יש את הבעיות של ה"אגו טריפ" הקטן , להתקבל בתיא טרון , לא חשוב להם מה , העיקר שתהיה להם את העבודה בתיאטרון . אני לפני חמש שנים ניסיתי לארגן את השחקנים , כקבוצה לוחמת . ולאנשים לא היתה את המודעות . הם היו עסוקים בבעיות הקטנות שלהם . הם רוצים להתקבל לתיאטרון בכל מחיר . הם רוצים לשחק על במה . הם מוכנים לספוג את כל הגשמים שיורדים , הרבה גשם יורד עליהם כל היום . והם אומרים : '' בסדר , נמשיך הלאה . " הם ממשיכים . אתה מסתכל על התיאטרון מסביב ואתה לא רואה שום דבר . לא בהבי מה , לא בקאמרי , לא בחיפה . מפני שזה עניין של תפיסה . זה עניין של תפיסה . המחזה האחרון שעשיתי במסגרת של תיאטרון הנוער זה היה של מחזאי מצרי . מחזה מוצלח . ממשרד החוץ נתנו את זה ל [ במאית ידועה , [ שאין לה מושג קל שבקלים מי זה [ המחזאי המצרי ] ומה זה המסר שלו . והיא יושבת באולם חזרות בנוכחו...
אל הספר