בנוסף לדמי המעבר והכופר הגבוה שנאלצו עולי הרגל לשלם , הוטלו על הצליינים מהפנסיה היוונית מיסים מיוחדים עבור תפילת "מי שברך . " מס זה לא היה אמנם חובה , אך הצליין הועמד למעשה בפני העובדות . לאחר שהתקבלו הצליינים במנזר רחצו הנזירים את רגליהם והם הוזמנו בפני הכמרים , שרשמו מפיהם את שמות קרוביהם - אלו שבחיים ואלו שהלכו לעולמם , שאת נשמותיהם יש להזכיר . עבור הזכרת כל נפש חיה או מתה נאלץ הצליין לשלם סכום השוה $ 15-ל ( במושגי ימינו . ( הכמרים עמדו על דרישתם בתקיפות רבה ודאגו שהצליין "לא ישכח" לקבל את "ברכת ארץ הקודש" גם עבור קרוביו הרחוקים ביותר , כלומר שישלם את הסכום הגבוה ביותר . תשלום זה לא היה כמובן חובה , אך ל"נוכח המעמד המרגש " רק מעטים סירבו לשלם . אלו שלא עלה בידם לגייס סכום זה , "הוענשו" לא אחת ע"י שנשלחו ללון במנזרים הפחות נוחים במקומות מרוחקים מחוץ לעיר . לאחר הטקסים קיבלו הצליינים תעודה מנציג הפטריארך כ"אות להטהרותם . "
אל הספר