סיום הפרק איננו , מכל מקום , סיום הסיפור . פקעת התסבוכת הרומאנטית אך זה החלה להיטוות ועוד נכונו לה פיתולים , קשרים והתרות . משום כך ממאן מאפו להרפות מן התבנית המליצית שהתבססה על פסוק התהלים . אדרבה , הוא מכין אותה בדבריו של עוץ לפיתוח שבשימוש נוסף ומחדש . בעצם הפורקן שהוא מביא בסוף פרק ד למתח המליצי שנוצר בראשיתו , דורך הוא את קשת התבנית הדו אגפית ( נחפה בכסף ירקרק חרוץ ) ומביא אותה למתיחות חדשה . שהרי עוץ משתמש בציוריות של הפסוק בדרך שונה לחלוטין משהשתמש בה המספר בתיאור הבריכות . הכוונה היא לא רק להבדל הברור שבין ההקשרים השונים , או גם להבדל הסוג שבין השימוש הדימויי במסגרת תיאורית תמוניית ( פגי הבריכות כאילו מצופים בכסף ) לשימוש הדימויי במסגרת של טיעון ריט 1 רי מופשט ( המחשבות כמוהן כיונים מוזהבות — מזהירות , מהירות , מגביהות עוף , ( אלא להבדל בעל אופי מכוון ומהותי יותר . בעצם יוצר מאפו ניגוד מכוון בין שני חלקי הפסוק , הקבועים בשני קצותיו של הפרק . ההקשרים של הפסוק , כפי שהוא משולב בתיאור הבריכות , כולם חיוב ונועם . הפסוק בא כאן להוסיף נופך מזהיר של יופי ל'מקום הנחמד' ולרמז על תפקידו...
אל הספר