" מות האלוהים" מנפץ את העולם לרסיסים הניתזים לכל עבר ללא כל סדר ומשמעות , ובכלל זה אף את הנפש האנושית . אין היא נתפשת עוד כמה שניתן להצביע בבהירות על יסודותיה , אלא כתהום אפלה שקרקעיתה הולכת ומתרחקת כל כמה שצוללים לעומקה . מסעה של אליס בארץ הפלאות יכול לדמות במידת מה את המסע למעמקי הנפש האנושית , שאליו מזמין אותנו ניטשה , כפי שמסעות של עלייה לרגל יכולים לשמש כדימוי הולם לדרכו של שפינתה להוביל אותנו אל עבר היסוד האלוהי , השכלי , ששוכן , להשקפתו , בבסיס נפשנו . אך אם נבחר לעזוב את לשון הדימויים , הרי שלפנינו , לפחות לכאורה , שתי תפישות נפש מוציאות , שיוצאות , שלא במפתיע , מנקודות מוצא מנוגדות , מתפתחות בדרכים שונות ומובילות למסקנות סותרות ביחס לטבעה של הנפש האנושית . האחת , זו של שפינוזה , יוצאת מהמשגה שכלית של מהות האלוהים , על מנת לגזור את מהות הנפש האנושית כחלק מן השכל האינסופי של אלוהים . השנייה , זו של ניטשה , מציגה את הנפש האנושית כפרטית , ייחודית וחד פעמית , כמסקנה מתבקשת מ"מות האלוהים . " הראשונה מלמדת שהשכל הוא ששוכן ביסוד נפש האדם , ואילו השנייה טוענת שהיצרים הם ששוכנים ביסודה ...
אל הספר